נח (ז א), ויאמר ה' לנח, בא אתה וכל ביתך אל התיבה כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה.

         ופרש"י: ראיתי צדיק, ולא נאמר צדיק תמים. מכאן שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו, וכולו שלא בפניו. ע"כ. ומקורו בעירובין (יח ע"ב).

         וכ' הרמ"ז ז"ל בס' אהל יעקב, שמטעם זה גם אמר קרא הכא 'בדור הזה' דוקא, ואילו שלא בפניו אמר כל שבחו שאף 'בדורותיו' דהיינו בערך דורות אחרים היה צדיק [וכ"כ בספר כמוצא שלל רב בשם הרב איי הים (ערובין יח ע"ב), אלא שביאר שהכוונה באומרו 'בדורותיו' הוא שהאריך ימים וראה דורות הרבה, ובכולם היה צדיק, והנה היה קצת בדורו של מתושלח עד שהיה אברהם בן נ"ח שנה. ע"כ. והקשה על דבריו ידידי מהר"א אדמוני נר"ו, שלביאורו אין ראיה שאומרים רק מקצת שבחו, שכיון שנח היה בן שש מאות שנה בלבד כשאמר לו הקב"ה את שבחו, לכן לא יכל עדיין לומר לו שבכל דורותיו יהיה צדיק].

         גם ביאר בס' אהל יעקב שם של'פני ב'דור ה'זה ר"ת הבל, כי הבל וריק היה צדיק, שלפי דורו שהיו רעים היה צדיק, וזהו למ"ד לגנאי וכו'. ע"כ. ואפשר שאף זה אמר לו כדי להקטין שבחו בפניו [אולם עי' למהר"ד פארדו ז"ל בס' ספרי דבי רב (ס"פ בהעלותך, בהנד"מ דף תד סע"ב) שכ' דדוקא למ"ד דדריש לשבח הוא דילפינן מהכא דאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו. ע"ש].

         ועוד הביא בס' אהל יעקב שם דברי אחיו מהרח"ט ז"ל שביאר שהוק"ל לרש"י תיבת 'לפני' יתירא [ויתירה מזו הקשה מהר"ד פארדו ז"ל בס' משכיל לדוד כאן. ע"ש], ולכן ביאר שהוא הטעם שלא אמר כל שבחו כי הוא בפניו, שאז אומרים מקצת שבחו בלבד. עכ"ל. ואולי אפשר לומר שאף 'לפני' נאמר כדי להקטין שבחו בפניו, שרק לפני ה' נחשב כצדיק, ולא היה נחשב כן גם בעיני העם, שלא היה נח לבריות ג"כ, והוא איפכא ממאה"כ בריש הפרשה 'נח נח', דהיינו 'נייחא לעליונים נייחא לתחתונים' כדאיתא בב"ר (פרשה ל סימן ה).

ותו הביא בס' אהל יעקב שם בשם מהרח"ט ז"ל שאמר מקצת שבחו באומרו 'אותך', ד'אותך ואת ביתך ראיתי צדיקים' מיבעי ליה, דאי איהו הוה צדיק ולא בני ביתו, גם עליהם היה לעבור כוס כמו בני דורם, ולמה יבואו כולם אל התיבה, וע"ז תירץ רש"י שכדי לומר מקצת שבחו בלבד לא הזכירם. עכ"ל [אלא שיש להקשות ע"ז מדברי רש"י לעיל (ה לב) שהקב"ה כבש מעינו של נח עד שמלאו לו חמש מאות שנה, כדי שלא יהא יפת הגדול שבבניו ראוי לעונשין לפני המבול, שכן עד מאה שנה לא היו ברי עונשין לפני מתן תורה. והרב אהל יעקב ז"ל בריש הפרשה (דף לד ע"ב ד"ה וכתב) ביאר כן בשם מהר"א ן' חסין ז"ל בכוונת הכתוב. ועי' בדברי הרמב"ן כאן שכ' שהודיעו כי בזכותו לבדו ינצלו, שלא אמר אתכם ראיתי צדיקים לפני. וכ"כ באור החיים. ובס' נחלת יעקב (בתחילת הפרשה) כ' שבניו של נח צדיקים היו. ע"ש. וע"ע בשפתי חכמים (בתחילת הפרשה אות א)].

גם מצינו שבתחילת הפרשה אמר קרא 'נח נח' תרי זימני, וביארו בב"ר (פ"ל סי' ד-ה): נייחא לו, נייחא לעולם. נייחא לאבות, נייחא לבנים. נייחא לעליונים, נייחא לתחתונים. נייחא בעוה"ז, נייחא בעוה"ב. ע"כ. ואילו בפניו לא הזכיר שמו, כדי שלא לומר כל שבחים אלו בפניו.

ולפי"ז יש להקשות על מה שכתב עוד הרמ"ז ז"ל בס' אהל יעקב (שם דף מד ע"ב) וז"ל: וקשה דלפי זה דאין אומרים כל שבחו בפניו, א"כ הא דאמרו חז"ל (ב"ב טו ע"ב) אר"י גדול הנאמר באיוב יותר ממה שנאמר באברהם, דאילו באברהם כתיב (וירא כב יב) עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, ואילו גבי איוב כתיב (איוב א א) איש תם וישר ירא אלהים וסר מרע, ודילמא שאני איוב שהיה שלא בפניו אמרו לו כל שבחו, ואברהם שהיה בפניו לא כתיב כי אם ירא אלהים שהוא מקצת. וי"ל דמ"מ מה שאמרו ז"ל שלא יאמר כי אם מקצת, היינו שיאמר שלשה ויניח אחד או יאמר שנים ויניח שנים אחרים, אבל כיון שמצינו שאיוב שהיה שלא בפניו א"ל ארבעה שבחין תם וישר ירא וסר, ואברהם שהיה בפניו לא אמר כי אם אחת דוקא, א"כ אם היה שלא בפניו היה אומר שנים או שלשה, אבל איוב מכל מקום יותר ממנו. וק"ל. עכ"ד. והנה בעיקר דבריו יש להעיר שמדת התום ומדת היושר הם קרובים בדמיון זה לזה, כלשון רבינו יונה בפירושו למשלי (יא ג), ע"ש שביאר ההבדל ביניהם, וזכות מדות התמים וכונותיו הרצויות תגיעהו אל היושר, כמאמר הכתוב (שם בפסוק ה) צדקת תמים תישר דרכו, וכדביאר רבינו יונה שם. וא"כ אולי יש להחשיבם כשבח א'. ובר מן דין הנה מצינו שגבי נח גם נאמר רק חד שבח מיני רבים, וכמו שהבאנו לעיל שהרבה משבחיו לא נאמרו בפניו. גם יש להעיר ע"ד הרמ"ז ז"ל שלשון 'מקצת' הוא אפילו חד מיני אלף, וכמו שאמרו בפסחים (ד ע"א) שמקצת היום ככולו, והיינו אפילו רגע אחד כדמוכח בש"ס (שם).

ואפשר לבאר האי דאיוב שהש"ס אמר שגדול 'הנאמר' בו, ולא שהיה גדול מאברהם, שכן לאברהם אמר בפניו ולכן לא אמר כל שבחו. ושו"ר למוהרש"א ז"ל בח"א (ב"ב שם) שביאר כן, והוסיף שהש"ס בא לבאר אמאי קינא השטן דוקא באיוב יותר ממה שמצינו בכל הצדיקים, והיינו משום שהשטן לא ידע האי דאמרינן מקצת שבחו דוקא בפניו, ולכן חשב שגדול איוב מכל מי שקדמוהו, וקינא בו ביותר.

והנה הרמ"ז ז"ל בס' אהל יעקב (שם) כתב עוד: קשה ג"כ מההיא דאמרו בסנהדרין (לט ע"ב) אמר רבא, גדול מה שנאמר בעובדיה יותר ממה שנאמר באברהם, דאילו באברהם כתיב עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, ואילו בעובדיה כתיב (מלכים א יח ג) ויקרא אחאב אל עובדיה אשר על הבית ועובדיה היה ירא את ה' מאוד. וקשה דילמא שאני אברהם שאליו היה מדבר אומרים מקצת שבחו ולא כולו, והכא גבי עובדיה היה שלא בפניו ואינו מדבר עמו, אלא הם דברי הנביא שמשבחו ביראת ה'. ותירץ שבאותה מידה עצמה אין אומרים מקצת שבחו. א"נ שאצל עובדיה היה בפניו. ע"ש.

ומוהרש"א ז"ל בח"א (סנהדרין שם) כתב לבאר בזה וז"ל: יראה לפרש דודאי שאין לנו עובד לאלוהים שעבד מאהבה כאברהם שנאמר אברהם אוהבי, כמו ששנינו במסכת סוטה [לא ע"א] שהיא המדה הגדולה שבמדות, אלא דה"ק גדול הנאמר בקרא מפורש בעובדיה ירא מאוד, ובאברהם לא כתיב מאוד, מיהו טעמא אית ביה דלאברהם דלנוכח קאמר ליה הקב"ה, ומקצת שבחו בפניו וכולו שלא בפניו, וכה"ג כתבנו אמ"ש בפ"ק דב"ב גדול הנאמר באיוב ע"ש. עכ"ד ז"ל. ולכאורה עדיין יקשה לשם מה אמר הש"ס שגדול הנאמר בעובדיה יותר מאברהם, אם הדבר אינו נכון במציאות, ולשם מה אמרו כן. ובשלמא גבי איוב, ביאר מוהרש"א ז"ל שלכן קינא השטן דוקא בו וכדלעיל, אולם גבי עובדיה מאי איכא למימר.

לכן נלע"ד כדברי הרמ"ז ז"ל הנ"ל ביישוב הקושיא, ועל פי דבריו יש לבאר שאברהם היה ירא את ה' בשלימות, אולם עובדיה היה לו יראת שמים אף יותר מהנצרך בדרך כלל לאדם, שכן היה דר בין ב' רשעים כדאיתא בסנהדרין (שם), וגם אמרו (שם) שגר אדומי היה, ומכיון שגדל בין הגויים, היה עליו להלחם נגד סביבתו כדי להתגייר [ואולי כדי לחזקו יותר בזה דוקא אליו נאמרה נבואת מפלת אדום, וכמו שאמרו בסנהדרין (שם)], ואף בפנימיותו יש לו לילחם הרבה נגד יצרו לטהר נשמתו [שכן ביאר מהרי"ח ז"ל בס' בן יהוידע (סנהדרין צד ע"א) מה שאמרו בש"ס שם גיורא עד עשרה דרי לא תבזי ארמאה קמיה, שיש בעולם עשר כוחות טומאה, ולכן עד עשרה דרי לא ישאר שום לחלוחית מכוחות הטומאה שהיה נדבק באותו הגר בגיותו, שבכל דור ימחה חלק א' מהם לגמרי וכו'. ע"ש. וכן אפשר גם לבאר למ"ש מהרי"מ טולידאנו ז"ל בס' שריד ופליט (עמ' סט אות טו) בשם ספר כת"י דעשרה דרי היינו עד עשרה שורות משער ראשו וזקנו, שנעשה זקן. ע"כ. וא"כ עד שיגדלו לו עשרה דרי, עדיין יש בו מכוחות הטומאה], ולכן היה לו צורך ביראת שמים יתירה, משא"כ אברהם שהפרידו הקב"ה מהרשעים באמרו (לך יב א) 'לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך', ולכן נזהר הוא ביותר ליפרד מלוט בראותו את רשעת רועיו (לך יג ז וברש"י שם), ואף בלידתו הפרידו הקב"ה מאביו הרשע [וכמו שביאר אאמו"ר נר"ו בס' אוצר הפרשה (נח יא כז). ע"ש]. וזה לא נחשב למגרעת במדרגת אאע"ה, שכן לפי מצבו לא היה לו צורך ביראת שמים יתירה מהרגיל.

ובדבר מה שהביא הרמ"ז ז"ל בס' אהל יעקב (שם בסו"ד) בשם מהרשא"ל שמה שאמרו ז"ל שיש לומר מקצת שבחו בפניו היינו בחייו, וחלק עליו הרמ"ז ז"ל שם. ע"ש. הנה בס' אוצר הפרשה לאאמו"ר נר"ו כתב בשם רעק"א ז"ל שאמר כן אף לאחר מיתה [וכן הוא בספר כמוצא שלל רב]. ועי' במש"כ על דבריו אאמו"ר נר"ו שם.

         והנה הרב המגיה בס' אהל יעקב כתב דמהרשא"ל היינו מהר"ש אלמושנינו ז"ל. אולם האמת היא שהוא מהר"ש אלגאזי ז"ל בס' תאוה לעינים. וה"ד הרב חיד"א ז"ל בס' פתח עינים בב"ב (שם). וע"ע במה שכתב בסנהדרין (לט ע"ב).

לשמיעה: כאן.

נח (ו ט), אלה תולדות נח.

         וכ' הרא"ם ז"ל: ואע"פ שכבר הוזכרו תולדותיו בפרשה העוברת, חזר והזכירם פה, להודיע שלא הוליד רק אלה, כנרמז במלת אלה, ולא שהוליד אחריהם בנים ובנות כחביריו ולא היו הגונים לבוא אל התיבה רק אלה. ע"כ.

         והקשה בשפתי חכמים וז"ל: ולא נהירא דהא לעיל (ה לב) פירש הרב [רש"י] דלכך כבש את מעיינו שאע"פ שהיו רשעים לא יאבדו במים לפי שאינן ראויין לעונשין לפני המבול. ע"כ.

         ותירץ הרמ"ז ז"ל בס' אהל יעקב וז"ל: ולק"מ שהדרוש עצמו שדרש לנו לעיל רש"י שכבש מעיינו ה' כדי שלא ילד, הם הם דברי הכתוב עצמו כאן, וה"ק קרא אלה תולדות נח דהיינו שלשה בנים דוקא ותו לא, והטעם הוא לפי שותשחת הארץ לפני האלקים והביא עליהם ה' מי המבול, לכן כבש ה' מעיינו ולא הוליד כי אם שלשה בנים אלה דוקא, כן תירץ ידיד ואהובי כה"ר אברהם בן חסין נר"ו. וק"ל. ע"כ. ולא תירץ בזה קושיית הרב שפתי חכמים ז"ל ע"ד הרא"ם שמובן מדבריו שאם היה מוליד בנים רשעים לאחר שם חם ויפת לא היו נכנסים אל התיבה, ושפתי רש"י ז"ל לעיל ברור מללו דלא כן, שאינם בני עונשין. 

בראשית (ו ג), והיו ימיו מאה ועשרים שנה.

וכ' הראב"ע ז"ל: י"א שזה קצב כל האדם, ואם מצאנו יותר כן, מצאנו מעט, רק על הרוב ידבר. ואין זה אמת, כי הנה שם חיה שש מאות וכו'. וכן ביאר בפי' המלבי"ם, שזו קצבת חיי האדם. וכן הוא בפי' הרא"ש ובחזקוני ובפי' מהר"י אברבנאל ז"ל ובהעמק דבר. וע"ע בביאור הרד"ל לפדר"א (פרק לט אות יג) ובס' מאדם עד נח (עמ' קעג) ובקובץ בית מקרא (גליון כז במאמרו של מנחם מאור) ובקובץ המעין (תשרי תשע"ב עמ' לג הערה ט).

ובס' עלינו לשבח (דברים ח"א בסופו) הביא מס' מגד גבעות עולם (עמ' ק) בשם מהר"ח סולובייצ'יק ז"ל (מח"ס חדושי רבנו חיים הלוי) שאין לברך "שתחיה עד מאה ועשרים", כי הינו מקלל את חבירו שלא יחיה יותר. וכ' שם שכן הסכימו מהר"י קמנצקי ז"ל (מח"ס אמת ליעקב) ומהר"ם פיינשטיין ז"ל (מח"ס אגרות משה ועוד). ע"ש. והוא עפ"ד מר"ן בש"ע ח"מ (סי' כז ס"ב) שאסור לקלל חבירו אפי' שלא בשם או שהקללה באה מכלל הברכה. ועי' בבאר אליהו שם מש"כ ע"ד הסמ"ע.

אולם ראיתי בס' MAKING OF A GODOL (מהדו"ב ח"א עמ' יג) שהעיד בשם אביו מהר"י קמנצקי ז"ל שאמר על עצמו "לאחר מאה ועשרים". ע"ש. גם ראיתי שהעירו מדברי מהר"ם פיינשטיין ז"ל בשו"ת אגרות משה (חיו"ד ח"ג סימן קמה) שאף הוא השתמש בביטוי זה. וצ"ע. גם עי' ביומני טאלנא (עמ' קיב) שהרב פני מנחם ז"ל אמר לבחור בר מצוה "אפי' תחיה ק"פ שנה". ע"ש. וגם הוא לא חשש לקללה. ואולי אפשר לחלק שאין מי שחי בדורינו ק"פ שנה, משא"כ יש כמה שחיו יותר מק"כ שנה. אולם ע"ע ביומני טאלנא (עמ' שמו) שהרב פני מנחם ז"ל בירך להאדמו"ר מטאלנא ז"ל בהיותו בגיל פ"ח שיחיה עוד ל"ג שנה.

ועי' בויקיפדיה (ערך עד מאה ועשרים) שמנהג העולם לברך באופן זה. ובקובץ אור ישראל (גליון מו עמ' רמח) שאף הבעש"ט ז"ל בירך כן. ובס' תולדות אנשי שם לרחי"ל ברוין (דף מד ע"ב) אף הביא שהמהר"ם א"ש ז"ל בירך שיחיה עד מאה שנה. גם בצוואת מהר"ר נפתלי כ"ץ ז"ל (הנד' גם בס' זכרונות המאור ח"ב עמ' עג) איחל לאשתו שתחיה עד מאה שנה. ובס' במחיצתם של גדולי התורה (ח״ב עמ׳ קעט) כ׳ שמהר״א מבעלז ז״ל בירך את אדם א׳ שיהיה בריא עד מאה שנה, וכן הוה. וכן סופר בס' דרך שיחה (עמ' תנה) ובס' כל משאלותיך (עמוד קעט ד"ה סיפר) ובקובץ דברי שי"ח (גליון קיז עמוד א) על הגר"א מוילנא ז"ל. וע"ע בכיו"ב בקונטרס תפארת אדם - תארים ביוגרפיים (ח"ב עמוד צז). ובספר משלחן רבי אליהו ברוך (פרשת ויחי עמוד רג) כתב לבאר שהגר"א מוילנא והגר"ח מבריסק בירכו כן כי לאחר מאה שנה כאילו עבר ובטל מן העולם כדתנן באבות (פ"ה מכ"א). ונראה שכך היה מנהג מקומם, כמו שהבאנו מכמה גדולים שנהגו לומר כן.

         והאמת אומר שלענ"ד מותר לומר כן, שכן רובא דרובא דאינשי לא מגיעים לגיל זה, וכדאיתא בקרא (תהלים צ י) ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה (ועי' ברש"י שם שביאר המשך הפסוק למנות ימינו כן הודע, שהשי"ת יוסיף עוד על שנותינו), וא"כ רק למיעוט שאינו מצוי חשיב להו כקללה, ובכה"ג בודאי ליכא איסורא. וראיה לדבר ממה שמברכים על עושר [ובמשלי (י כב) נאמר, ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה. ואף רב בתר צלותיה ביקש חיים של עושר, כדאיתא בברכות (טז ע"ב). והרב חיד"א ז"ל תיקן שכל אדם יתפלל כן לאחר סדר התשליך, כמ"ש בצפורן שמיר (סימן יב ד"ה ויהי). וכן מצינו בס' מעשה טובי בן טבאל (דף ד ע"א)], ואיתא בקרא (קהלת ה יב) יש עושר שמור לבעליו לרעתו. ובפסחים (קיט ע"א) אמר רבי שמעון בן לקיש 'זו עושרו של קורח', ששלוש מאות פרדות לבנות היו מפתחות בית גנזיו של קורח. וביאר הרשב"ם (שם) 'שעל ידי רוב ממונו נתגאה ונטרד מן העולם'. וכן הוא בסנהדרין (קי ע"א). ובקהלת רבה (פ"ה סימן יט) הובאו כמה דוגמאות לעושר השמור לבעליו לרעתו: אמר רבי יהושע, זה קורח. ורבי שמואל אמר, זה נבות היזרעאלי. רבי יהודה אמר, זה המן. רבי יצחק אמר, אלו בני ראובן ובני גד. ורבנן אמרי, זה איוב. ע"ש. וביאר הרב חפץ חיים ז"ל בקו' אהבת ישראל (פ"ג) שכשהעושר שמור לבעליו לרעתו היינו משום שהאדם מלא עוונות וחטאים, וגם עשה איזה מצוות, ולפיכך הקב"ה משלם לו שכר מצוותיו בעולם הזה כדי לטורדו מן העולם הבא, וסוף דבר שיכלה עונשו בענין רע, ואופן זה הוא לרעתו של האדם. ע"ש. ומדברי הש"ס שהבאנו שפסוק זה נאמר על קורח, נראה שיש גם צדיק שעושרו שמור לו לרעתו, שכן צדיק כתמר יפרח זה קורח [כמ"ש האר"י ז"ל בליקוטי תורה (תהלים צב). ובזוהר הקדוש (פר' תזריע דף מט ע"א) אמרו שקורח היה בדוגמא של מעלה. ובבמדבר רבה (פי"ח סימן ג) נאמר שהיה חכם גדול ומטועני הארון. ומהרח"ו ז"ל בס' עץ הדעת טוב ח"ב (דף לט ע"א) הוכיח מדברי המדרש שבעל רוה"ק היה. ע"ש. ובהעמק דבר (קרח טז א) כתב שאדם גדול היה וגדול הדור], ועושרו גרם לו שנתגאה ונטרד מן העולם, וכמו שהבאנו לעיל מדברי הרשב"ם. גם רבינו יונה בדרשותיו (ר"פ בראשית) הביא דברי הפסוק עושר שמור לבעליו לרעתו, ושוב כתב כי הכסף מקנה לבעליו גאוה וגסות הרוח. ובמשלי (ל ח) נאמר ראש ועושר אל תתן לי. ועי' בס' קול חוצב (עמ' רפב) שמהר"ש שבדרון ז"ל (מח"ס לב שלום ועוד) ביקש שלא יתעשר עפ"ד מהר"י סלנטר ז"ל (מח"ס אור ישראל). ואיתא בספרי (פר׳ קרח פיסקא ד) שזהב וכסף מוציאים את האדם מן העולם הזה ומן העולם הבא. ועי׳ בפי׳ רבינו הלל ובעמק הנצי״ב שם ובמש"כ בס"ד בגליון ספר מדע לבינה (פרשת דברים). ובזה יבואר מש"כ בקובץ קבוצי אפרים (שנה ד גליון א) שבשמים תיבת 'עשר' נקראת 'רשע'. ע"ש. וע"ע בס' MAKING OF A GODOL (מהדו"ב ח"א עמ' תלז בהערה). ובפלא יועץ (ערך עשירות) כ' שנסיון העשירות גדול מנסיון העוני. וכן הביא בספר ראש הגבעה ח"ב. והובא בקובץ מרי"ח ניחוח (גליון תקצד דף ב ע"א). ע"ש. ובקובץ כאיל תערוג (גליון ר דף לא ע"א אות קנא) כתב, שכן הוא באלשיך (בהר פרק כה). ע"ש. ובס' זכות ישראל (מהדורא תנינא פ"ב עשר צחצחות מע' ב אות ט) כ' כן בשם מהרמ"ל מסאסוב לענין בטחון, שקשה יותר לעשיר להשיג מדת הבטחון מאשר העני. ע"ש. ונדפס בקובץ היכל הבעש"ט (גליון כה). ושו"ר בשו"ת שלמת חיים החדש (סימן תריח) שהקשה ממה שבירך ר"נ לר' יצחק בעשירות בתענית (ו ע"א), וכן בברכות (טז ע"ב) בתפילת רב חיים של עושר, והרי נאמר במשלי ריש ועושר אל תתן לי, וביאר שעושר הוא בברכה כשאמרינן (רש"י נשא ו כד) יברכך בממון, אבל מי שמרגיש לפי טבעו שלא טוב לו אינו רוצה בברכה, אבל מי שמרגיש בעצמו שיעשה מעשים טובים כרב, שפיר מבקש. עכ"ל. וע"ע בקובץ כאיל תערוג (גליון קסו דף ג ע"א), ובספר רבי איצלה מפטרבורג (עמוד פג והלאה), ובמכ"ע המבשר (תורני גליון תרכב דף ו רע"ב).

ויתירה מזו במדרש תנחומא (משפטים סי' ח) כשהביא ענין העושר שיש ששמור לבעליו לרעתו, הביא גם שכן הוא לענין הגבורה והחכמה. ע"ש. וע"ע בדברי רבינו יונה בדרשותיו (שם) ובפירוש ר"י נחמיאש למשלי (ג יד) וברבינו בחיי ז"ל (ר"פ פקודי). ומ"מ הננו מבקשים מהקב"ה שיתן לנו חכמה.

ואף על אריכות ימים גופא כ' ביומני טאלנא (סימן קמח) בשם מהר"מ שפירא ז"ל (מח"ס אור המאיר) שיש כמה מקרים שבהם היא קללה ולא ברכה. וכ' עוד שם (עמ' שפב) בשם הרב בית ישראל ז"ל שא' רצה שיברכו שיחיה מאה שנה, וענה לו שעדיף לחיות ע"ה שנים בבריאות, וכן היה. ובס' רועי ישורון למהרמ"ח טריוואקס ז"ל (דף ו ע"א סד"ה והנה) הביא אגרת הרמב"ם ז"ל שאשרי מי שחתמו ימיו מהרה בלי טרדת הנפש. ע"ש. וע"ע בספרו קהלת משה ח"א (דף ז ע"א סד"ה ובזה נבין).

וכשהצעתי מקצת מהנ"ל לפני מהר"ר שמואל קמנצקי נר"ו (ראש ישיבת פילדלפיא), בנו של הרב אמת ליעקב ז"ל, אמר לי שאפשר לחלק, מכיון שבאמירת עד מאה ועשרים נותנים קצבה לברכה. עכ"ל. ולכן שאני מעושר וגבורה וחכמה, שכן כאן היה יכול לברך באריכות ימים, ומי הצריכו לשים קצבה לשנותיו.

וראיתי שהעירו עוד בזה, שהלא משיח יבא מהרה ואז מבואר (בסנהדרין צא ע"ב) שאצל אומות העולם יהיה הנער בן מאה שנה ימות ואצל ישראל יהיה ובילע המוות לנצח.

     ועתה ראיתי בשבת (קה ע"ב) דמשמע ממה שאמרו שם 'ברכה שאני' שאין בזה חשש. 
      [פורסם בחלקו באתר דאצ'ה (ד אייר תשע"א). ועי' בתגובה שם. נדפס בחלקו בקובץ שיח שפתותינו (גליון יט עמ' א). ע"ש].

בראשית (ג ז), וידעו כי עירמים הם, ויתפרו עלה תאנה, ויעשו להם חגרת.

וכתב בס' בית ומנוחה (עמוד ש), וז"ל: הצניעות מעלה עצומה יש לה, וכמ"ש בחובת הלבבות שהבושה היא השכל, והשכל היא הבושה. הרי כשאומרים שהיא צנועה, בלשון אחר הוא כאומרים [כצ"ל] "יש לה שכל". אדם מכובד לא יצא לרחוב ללא מעיל עליון, אדם פשוט לא יצא בלא בגדים, בהמה שאין לה שכל יוצאת ללא בגדים, הרי כל שיש לאחד שכל יותר, צנוע יותר בלבוש, ומתוך הלבוש רואים כמה שכל יש לה. ע"כ.

ונראה לבאר, דמכיון דענין הלבוש בא ע"י האכילה מעץ הדעת, לכן כל מי שיש בו יותר דעת, לובש יותר מלבושים מחבירו. [נדפס בס' הזכרון 'אעלה בתמר' (עמ' שפא)].