ויגש (מו כט), ויאסור יוסף מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו גשנה.

         ופרש"י, הוא עצמו אסר את הסוסים למרכבה להזדרז לכבוד אביו.

וביאר בס' קול יהודה למהר"י עייאש (פרשת ויגש אות ה) שהוא עצמו אסרה כי מצוה בו יותר מבשלוחו.

וקשה דכי נחשד יוסף שלא יקיים המצוה בעצמו כמצווה עליו ולא ע"י שלוחו, ומדוע הוצרך הכתוב לאומרו. ועי' בס' מנחת שמן (פרשת וירא דף מה סע"ב).

וי"ל דהכא לא שייך דין מצוה בו יותר מבשלוחו שכן לאסור המרכבה אינו מצוה, כי אם מכשירי המצוה [ושו"ר שהעיר בזה בס' מנחת חיים למהרמ"ח רוזובסקי (עמוד קסז). ע"ש. וראה עוד בס' מנחת שמן (שם דף מו ע"ב) ובס' מנחת אהרן למהר"א מיאסניק (פרשת ויגש עמוד שעג)]. אלא דאי הכי יקשה מדוע עשה כן יוסף אם אינו מצווה בזה.

וי"ל דלכן איתא במדרש (ב"ר פנ"ה סימן ח) על זה שאהבה מקלקלת השורה, שכן אין כאן מצוה משורת הדין. ועי' בס' מנחת שמן (שם סד"ה ומביא).

ועוד יש לבאר שכן עשה כי חשדוהו שלא כיבד אביו כראוי כמאמר הכתוב (וישב לז י) ויגער בו אביו, ועוד שציער אביו בבקשו שיורידו את בנימין למצרים, וכן מה שלא שלח להודיע לאביו כל אותם שנים שהיה במצרים שהוא מולך על ארץ מצרים כיד שלא יתאבל עליו יותר (ועי' בזה בדברי הרמב"ן לעיל מב ט), וכן מה ששמע 'עבדך אבינו' בלא למחות (כדאיתא בב"ר פ"ק סימן ג), ולכן היה צריך לעשות לפנים משורת הדין אף את ההכשר מצוה בעצמו כדי להראות שמקיים מצות כיבוד אב בשלימות.

ועוד יש לומר שיעקב ידע חכמת הפרצוף וכמו שביאר בס' כנף רננים להרב המשבי"ר, ולכן התכונן יוסף במה שאסר את מרכבתו, דהגוף הוא מרכבת הנשמה, ועשה חשבון הנפש באוסרו את המרכבה שתהיה קשורה ונכנעת לרצון הנשמה להדבק באל חי. ושו"ר שכ"כ כיו"ב בס' אור וחיים לישראל (פרשת ויגש דף קלה ע"ב).

ועוד יש לומר שמצות כיבוד אב היא מצוה שכלית [כדברי הרמב"ם (בסוף הל' מעילה). ועי' במש"כ בס"ד בחי' נזיר (סא ע"א)], ולכן אין לומר בה אפשי שלא לכבד אלא שהקב"ה ציווני לכבד [כדברי הרמב"ם בשמונה פרקים (פ"ו). ועי' במש"כ בס"ד להלן (בהר כה ב)], ומ"מ יש לו לכוין בה לשם שמים [וכמ"ש הרב חיד"א ז"ל בס' כסא דוד (דרוש יב לשבת כלה דף נג ע"ד ד"ה כבד) בשם מהראנ"ח ז"ל גבי מצות כיבוד אב ואם. ועי' במש"כ בס"ד להלן (בהר כה ב)], ומרוב התרגשותו של יוסף לא קל היה לכוין בזה לשם שמים, ולכן היה צריך לאסור את החומר שבו (כנ"ל) ולהגביר את הנשמה על הגוף כדי שיוכל לכוין בזה שמקיים רצון ה'.

ועוד יש לומר שדרך המלכים שמרכבותיהם אסורות ומוכנות תמיד שמא יצטרכו להם בדחיפות (ועי' בס' מנחת חיים שם בשם ספר אור החמה), ויוסף מרוב בטחונו בה' לא נהג כן, כי ראה בזה השתדלות יותר מהרגיל, והבוטח בה' אינו משתדל כי אם באופן בינוני ולא יותר.

וישלח (לד ז), ובני יעקב באו מן השדה כשמעם ויתעצבו האנשים ויחר להם מאוד כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב וכו לא יעשה

ויש להקשות שנבלה היא גם היא אינה בת יעקב, ולמה אמר הכתוב דחשיב נבלה כי שכב את בת יעקב דוקא (וראה מה שביארו בזה הרמב"ן ומהר"י אברבנאל ובס' גור אריה למהר"ל מפראג).

והנה רש"י פירש: וכן לא יעשה, לענות את הבתולות, שהאומות גדרו עצמן מן העריות כי המבול. ולכאורה קשה שהרי אבימלך החשיב עצמו צדיק בלקחו אשה שחשב שאינה נשואה, כמאה"כ (וירא כ ד) הגוי גם צדיק תהרוג, והקב"ה הסכים עמו באומרו (שם פסוק ו) כי בתם לבבך עשית זאת. וא"כ מדוע גבי שכם נחשב לו עוון.

וי"ל לפי מה שכתב רבינו עובדיה ספורנו (תולדות כו י) גבי אבימלך 'שהיה חושב שלא יצטרך לשאול את פיך ולדעת את רצונך בזה, שלרוב מעלת המלך ייטב בעיניך בלי ספק להשיאו את אחותך'. וכ"כ בס' שערי אהרן (וירא כ ד) בשם הרב אור החיים. ובשם הרב מלבי"ם ביאר שכן חלק המלכים שיכולים לקחת כל אשה שרוצים. ומצינו כן נמי גבי אחשוורוש. והנה גם שכם היה בנו של חמור נשיא הארץ, ואע"פ שלא היה מלך, החשיב עצמו מאוד שכל אשה תסכים להנשא לו. והדבר היה נכון אם היה לוקח אשה ממשפחה פשוטה, משא"כ בת יעקב שהיה חשוב מאוד, וכמ"ש בשכל טוב: לשכב את בת יעקב, מפני שהוא חשוב ולשכב עלה כהפקר כבת שאין לה תובעין. ע"כ.

ואף אם נאמר כדעת הרד"ק וסיעתיה דס"ל ששכם בעצמו היה נשיא הארץ (והו"ד בס' שערי אהרן לד ב), עדיין נשיא הוא ולא מלך, ולא היה לו לחשוב שאשה ממשפחה חשובה תסכים להינשא לו מבלי לשאול את פיה ואת משפחתה.

 

חיי שרה (כג ג), וידבר אל בני חת לאמר.

ואיתא בבראשית רבה (פנ"ח סימן ח) שעשרה פעמים כתיב בני חת, והטעם הוא כי בזכות שביררו מקחו של צדיק מעלה עליהם הכתוב כאילו קיימו עשרת הדברות.

והקשה בס' מנחת יהודה למהר"י ן' עטר, למה בבני ברזילי איתא במדרש שם שנכתב שמם ה' פעמים ללמדך שכל מי שהוא מאכיל פרוסה לצדיק כאילו קיים חמישה חומשי תורה, ואילו בבני חת נכתב שמם י' פעמים. ותירץ שבני ברזילי היו יהודים ולכן נחשב להם כאילו קיימו את כל התורה, מה שאין כן בני חת שהיו נכרים ולכן נחשב להם כאילו קיימו עשרת הדברות בלבד. ועי' במש"כ חתני ידידי מהר"ר יעקב דניאל ן' זקן נר"ו בחידושיו על התורה.

אולם עדיין יקשה שכן אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה וכמו שמצינו בסנהדרין (נט ע"א) שאפילו נכרי שעוסק בתורה שהוא כהן גדול.

ולכן אפשר לבאר בהקדם מאמר הכתוב (להלן כז מו) קצתי בחיי מפני בנות חת, ואיך הדברים האלו מתיישבים עם דברי המדרש שכאילו קיימו עשרת הדיברות. ואפשר לומר שהדבר רמוז במה שכתב המדרש שכאילו קיימו עשרת הדיברות, שאמנם עשרת הדיברות נאמרו בסיני וכל מצוות התורה רמוזות בהם כמו שכתב רב סעדיה גאון (והו"ד ברש"י משפטים כד יב. ועי' במש"כ בזה מהר"א וייס נר"ו בס' מנחת אשר פרשת ואתחנן סימן ח, ודבריו נדפסו גם בס' מנחת אשר על תלמוד תורה סימן יא), אולם יש גם סיכון בעשרת הדיברות שלכן אסור לאומרם בציבור מפני תרעומת המינים שאומרים שרק הן אמת ושאר המצוות לא (כדאיתא בברכות יב ע"א. ועי' למהר"א וייס שם), ולכן אמר המדרש שכאילו קיימו עשרת הדיברות שיש בזה שבח גדול אולם יש בזה גם סיכון גדול, והם במקום לנצל את ההזדמנות שכאילו קיימו עשרת הדברות ולהידבק יותר בהקדוש ברוך הוא ולקיים כל מצוותיו, המשיכו לעבוד עבודה זרה למרות שכאילו קיימו עשרת הדיברות והדבר נהפך להם לרועץ (כדברי הש"ס ביומא עב ע"ב נעשית לו סם המות) עד כדי כך שקצתי בחיי מפני בנות חת.

בראשית (ג יז), ארורה האדמה בעבורך.

        לכאורה יש להקשות למה האדמה ארורה בעבור האדם ומה אשמתה. ועי' בס' שערי אהרן (מהדורה שניה ד"ה בעבורך). ורש"י (לעיל א יא) ביאר שהאדמה נענשה עכשיו על כי לא שמעה בקול ה' להוציא עץ פרי עושה פרי. והקשו המפרשים, מדוע לא נענשה מיד, ונדחה עונשה עד שחטא אדם. ועי' בס' שערי אהרן הנ''ל (לעיל א יא דף קפט ע"ב ד"ה והנה).

ויש לבאר שהאדמה לא שמעה בקול השם באומרו לה שתעשה עץ פרי עושה פרי, אולם ה' האריך אפו עמה, אבל עכשיו כשגם האדם לא שמע בקול ה' אפשר לומר שעשה זאת כי ראה שגם האדמה מרדה בה' [וכיו"ב פרש"י (תצא כה יח עה"פ אשר קרך בדרך), שהיו האומות מתייראים להלחם בישראל עד שבא עמלק והפיג את פחדם. ועי' בס' שערי אהרן הנ''ל (לעיל א יא דף קצ ע"ב ד"ה ועל)], ואם כך העבירה של האדמה עכשיו גדלה יותר ממה שהייתה, כי השפיעה גם על אחרים שימרו את רצון השם,  ולכן עכשיו העניש את האדמה בגלל מעשה האדם.

ועוד אפשר לבאר שהאדמה לא שמעה בקול השם כשאמר לה עץ פרי עושה פרי כי ידעה שלאדם הראשון יהיה קשה לעמוד בנסיון עץ הדעת, ומכיוון שגם העץ עצמו היה צריך להיות חלק מהנסיון כמאמר הפסוק (לעיל ג ו) כי טוב העץ למאכל וגו' ונחמד העץ להשכיל, לכן האדמה רצתה להקטין את נסיונו של אדם הראשון בעשותה שהעץ לא יהיה ראוי לאכילה ואם כך הניסיון נשאר רק על הפירות [וכל זה הוא שלא כמ"ד עץ הדעת אתרוג היה, שכן האתרוג טעם עצו ופריו שוה. ועי' בתוספות על התורה (לעיל א יא) ובס' שערי אהרן הנ''ל (לעיל פסוק ו ד"ה ויש)]. ולכן כשאדם הראשון למרות הקטנת הניסיון אכן חטא, התגלתה למפרע הטעות של האדמה שלא היה לה להמרות את רצון השם ולא הועילה בדבר כלום, שכן למרות התאמצותה אדם הראשון עדיין לא קיים את רצון בוראו. ויש ללמוד לקח מזה שאין לעשות חשבונות בקשר לקיום רצון שמים ויש לקיים את המצוות אפילו אם לדעתנו הפעוטה הדבר אינו כדאי בנסיבות העכשוויות, כל זמן שלפי ההלכה יש לקיים את אותה מצווה כתקנה.

וראה בשו"ת הרדב"ז (ח"א סימן רנו) שביאר שאדם הראשון חטא בגלל שחשב שכדאי להמרות את פי ה' פעם אחת בלבד כדי לזכות להיות ממשרתי עליון לעולם. ולפי דבריו יבואר שחטאו של אדם הראשון היה מעין חטאה של האדמה, שכן שניהם המרו את פי ה' בחושבם שכדאי הדבר כשהוא לתועלת גדולה, וא"כ מצינו שאדם הראשון למד טעות זו מהאדמה לעשות חשבונות רבים להמרות את פי ה' לתועלת, ולכן גדל עוון האדמה עתה שלמד ממנה אדם הראשון, ונענשה ביחד עמו.

אמור (כג מ). ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וגו'.

ואיתא במדרש תנחומא (סימן ב) שהכוונה היא 'ראשון לחשבון עוונות', וכבר האריכו האחרונים בביאור עניין זה, הלא בספרתם.

ואפשר לבאר בהקדם דברי השל"ה (מסכת סוכה תורה אור אות ע) שעשרת ימי תשובה הם מיום הכיפורים עד הושענא רבה. והו"ד בקונטרס באר הפרשה (סוכות תשפ"ו עמוד יא). ואפשר לבאר שמראש השנה עד יום הכיפורים יש לחזור בתשובה על העבירות עצמן, ואילו לאחר יום הכיפורים יש לעסוק בחשבון הנפש לראות מה הביא את האדם לחטוא, ומה חסרון יש בהשקפתו ובמידותיו שהביאו לידי עבירות אלו, וכשמתקן את השורש שפורה ראש ולענה, יוכל להמנע בקלות מלחטוא שוב.

והנה חשבון הנפש הזה הוא קשה יותר מאשר כשהאדם בודק על מה עבר, שכן עליו לזהות את המניעים שמאחורי כל עבירה שלו. ומצינו במנחות (מט ע"ב) שביקור התמיד הוא ארבעה ימים קודם שחיטה. וכמו כן בבדיקה זו, הוא מתחיל לזהות את חסרונותיו ארבעה ימים לאחר שהתחיל לעסוק בזה (וכיו"ב כ' בהגש"פ אור יצהר דף לא ע"ב ובס' קהלת יעקב למהר"י הכהן כץ עמוד רג).

והנה חג הסוכות עוזר לו לזהות כמה מהמניעים האפשריים למעשיו הרעים, ולכן דוקא ביום הראשון של החג הוא יכול להתחיל לראות את התוצאות של חשבון הנפש, שכן חג הסוכות מלמדנו כדלהלן:

א.     הזהירות מהשפעת הסביבה השלילית, שכן למרות שארבעת המינים מייצגים את הרבדים השונים של שומרי התורה והמצוות כמו שביאר המדרש (ויקרא רבה פרשה ל סימן יב), ועליהם להיות מחוברים (כמ"ש בב"י סימן תרנא סע"ב בשם הריקנאטי בפרשתן ד"ה ולקחתי), למרות כן האתרוג שהוא הצדיק הגמור אינו מתחבר בכל עת עם שאר רבדי האוכלוסיה אלא רק בשעת קיום המצווה כמ"ש בקונטרס באר הפרשה (סוכות תשפ"ו ריש עמוד לז) בשם שיחות חפץ חיים (עמוד קלג), שכן אמרו באדר"נ (פ"ט ה"ד) אל תתחבר לרשע אפילו לתורה (ועי' בביאור מדות ודעות על הלכות דעות להרמב"ם פ"ו ה"א).

ולכן גם דפנות הסוכה שמסמלות את העולם הזה (כמ"ש מהר"מ אלשיך, והו"ד בקונטרס באר הפרשה סוכות תשפ"ו בתחילתו הערה א), יש להם להיות סתומות ברובן, כדי שלא יוכלו להשפיע עליו לרעה הרשעים שסביבו, אבל במיעוטן הם פתוחות כי עליו להשפיע על אחרים.

ב.      חג הסוכות הוא זמן שמחתנו (כמו שקבעו חז"ל בנוסח התפילה), וללא שמחה אי אפשר לקיים את המצוות כראוי, וכמאמר הכתוב (תבוא כח מז) תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל וכמו שביאר בספר שערי קדושה למהרח"ו (ח"א ש"ב) שהשמחה היא הבסיס לקיום מצוות התורה ובלעדיה יקשה לו לקיימן

ג.       ג. ביאר הרשב"ם (להלן פסוק מג) שהישיבה בסוכה היא 'למען תזכרו כי בסוכות הושבתי את בני ישראל במדבר ארבעים שנה בלא יישוב ובלא נחלה, ומתוך כך תתנו הודאה למי שנתן לכם נחלה ובתיכם מלאים כל טוב ואל תאמרו בלבבכם כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה'. וכ"כ  רבינו החזקוני (שם). ובמורה נבוכים (ח"ג פמ"ג) ביאר כן גם טעם מצות ארבעת המינים. ע"ש . ועי' בקונטרס באר הפרשה (סוכות תשפ"ו עמוד כא). והאומר 'כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה' הוא מתאמץ להשיג קניני עולם הזה, ולא שת לבו לקניני העולם הבא.

וגם כדי להיות שמח, יש לו לאדם להיות עניו ומסתפק במועד, וכמו שביאר בס' שמן ראש על סוכות (עמוד רלז). ע"ש. והגאוה ואי ההסתפקות במועט הם משרשי העבירות, עי' בשערי קדושה (שם).

ד.      הנענועים בארבעת המינים מראים על כוחו העצום של היהודי, שיכול לעצור על ידם בעד רוחות וטללים רעים (כדאיתא בסוכה לז ע"ב), וכן יכול לעצור בעד המקטרגים והמשטינים (כמ"ש הרא"ש סוכה פ"ג סימן כו בשם הירושלמי. וכ"כ מהרש"א בח"א סוכה לח ע"א ד"ה ממטי. ועי' בקונטרס באר הפרשה סוכות תשפ"ו דף לג ע"א). וכל זה ע"י קיום מצווה אחת בלבד. ויש המקטינים עצמם ואומרים שאין בכוח המצוות שמקיימים להשפיע ואין להם חשיבות יתרה, ולכן אינם מקיימים את המצוות כראוי ולא רואים את החיסרון הגדול כשעוברים על מצוות התורה. וראה במה שהאריך בזה בקונטרס באר הפרשה (סוכות תשפ"ו בתחילתו) בשם דרשות שבט הלוי (ח"א שערי תשובה שער יז). וע"ע בס' אהלי שם - אוצר החומש (ר"פ האזינו).

שלח (יג ב), שלח לך אנשים. ופרש"י, למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים, לפי שלקתה על עסקי דבה שדברה באחיה ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר.

והקשה בקובץ משכן שילה (פרשת שלח תשפ"ה דף ג ע"א) בשם ס' מאמר מרדכי למהר"מ אליהו, שאולי לקחו מוסר שלא לדבר לשון הרע על אנשים, אולם לא לקחו מוסר שלא להוציא דיבת הארץ רעה, שהיא דומם. ותירץ שמכיון שמשה ואהרן אמרו ונחנו מה, א"כ היה משה מחשיב עצמו פחות מהעפר [כדאיתא בחולין פט ע"א], ולכן אם עליו אין לדבר, כ"ש שאין לדבר על הארץ.

ולכאורה קשה שעם ישראל ידע את גדולתו של משה למרות אומרו ונחנו מה, וא"כ אין כאן ק"ו.

ולכן י"ל שכאן מרדו בה' [כמאמר הכתוב (להלן יד ט) אך בה' אל תמרודו], ודיברו לשון הרע עליו שחזק הוא ממנו ח"ו (להלן פסוק לא, וכמו שפירש רש"י שם. והוא מדברי הש"ס בסוטה לה ע"א), וא"כ ק"ו הוא, שאם המדבר על משה נענש, ק"ו המדבר על ה'. ושו"ר שכ"כ בס' דברי מרדכי למהר"מ אליהו (פרשת שלח עמוד פח).

ועוד י"ל עפ"ד מהראנ"ח בס' הנותן אמרי שפר (ס"פ שלח) שכ' שהם פגעו בכבודו של מה במה שלא השיבו אותו דבר כי אם ביחד עם כל העדה. ועי' בס' אהלי שם - אוצר החומש (פרשת שלח יג כו). וא"כ הם סתרו את עצמם, שכן הוציאו את דיבת הארץ רעה כי החשיבו את משה לאדם גדול וא"כ אין כאן ק"ו וכנ"ל, ומה שלא השיבוהו דבר ללא נוכחות כל העדה מוכח שלא החשיבוהו לאדם גדול, והוא כדברי הרב מדרגת האדם ז"ל (ח"א מאמר ברור המדות פ"ב) בביאור הכתוב (משלי יז טו [כצ"ל]) "מצדיק רשע ומרשיע צדיק תועבת ה' גם שניהם" שטבע הקטיגור ללמד חובה, וטבע הסניגור ללמד זכות, והגם שאינם יכולים להשתמש במדותיהם כמו שהאמת דורש, שכן יקרה שהקטיגור מרשיע צדיק או שהסניגור מצדיק רשע, מ"מ כיון שהם עומדים על מדותיהם לעולם, ואינם נוטים מהם כחוט השערה, לכן נמצא עליהם זכות, שקשה להם לשבור את טבעם, אולם מי שעושה שניהם, מצדיק רשע וגם מרשיע צדיק, לא יוכל לענות כי טבעו כך הוא, שכן הינו מהפך מדותיו, ואז התביעה עצומה עליו, והינו תועבת ה'. עכ"ל. וכן סתרו את עצמם כשהעפילו (ראה במש"כ בס"ד בשלמא בעלמא שלח יד מה). 

אחרי (טז ג), בזאת יבוא אהרן אל הקודש.

    ואפשר לבאר ש'זאת' היא המיתה, כדאיתא בברכות (ח ע"א) על הפסוק (תהלים לב ז) על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא זו המיתה. וכן שמעו זאת כל העמים (תהלים מט ב) היא המיתה [כמ"ש הרמ"ז ז"ל בס' תהלתו בפי (בא יב מג ותהלים מא יב) ועוד מחכמי מראכש בספריהם]. ועל ידי זכרון יום המיתה יכול האדם להתעלות עד שיגיע למעלת כהן גדול בקודש הקדשים, כדאיתא בברכות (ה ע"א) יזכור לו יום המיתה. וכתב באורחות חיים להרא"ש (אות לב) שתמיד תהיה המיתה בין עיניו. ועי' במש"כ בס"ד בחי' הש"ס (שם).

   והרמ"ז מהר"ר רפאל אוחנא ז''ל בס' פרשת רא"ה (פרשת נח עה"פ אלה תולדות נח וגו', דף י סע"א) כתב לבאר ש'זאת' בגימטריא צום קול ממון, דהיינו תענית, תורה וצדקה. וע"י דברים אלו יכול האדם להתעלות עד שיגיע למעלת כהן גדול בקודש הקדשים.

   ועל פי דבריו אלה אפשר לבאר גם הטעם שאומרים מזמור 'שמעו זאת כל העמים' בבית האבל, שכן זו היא חובת האבל לכבד את אביו ואמו במותם ע"י צום, דהיינו תענית יארצייט, קול, דהיינו קדיש וברכו, ממון, דהיינו צדקה לעילוי נשמתם (ועי' בזה בקובץ אבקת רוכל).