ויגש (מו כט), ויאסור יוסף מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו גשנה.

         ופרש"י, הוא עצמו אסר את הסוסים למרכבה להזדרז לכבוד אביו.

וביאר בס' קול יהודה למהר"י עייאש (פרשת ויגש אות ה) שהוא עצמו אסרה כי מצוה בו יותר מבשלוחו.

וקשה דכי נחשד יוסף שלא יקיים המצוה בעצמו כמצווה עליו ולא ע"י שלוחו, ומדוע הוצרך הכתוב לאומרו. ועי' בס' מנחת שמן (פרשת וירא דף מה סע"ב).

וי"ל דהכא לא שייך דין מצוה בו יותר מבשלוחו שכן לאסור המרכבה אינו מצוה, כי אם מכשירי המצוה [ושו"ר שהעיר בזה בס' מנחת חיים למהרמ"ח רוזובסקי (עמוד קסז). ע"ש. וראה עוד בס' מנחת שמן (שם דף מו ע"ב) ובס' מנחת אהרן למהר"א מיאסניק (פרשת ויגש עמוד שעג)]. אלא דאי הכי יקשה מדוע עשה כן יוסף אם אינו מצווה בזה.

וי"ל דלכן איתא במדרש (ב"ר פנ"ה סימן ח) על זה שאהבה מקלקלת השורה, שכן אין כאן מצוה משורת הדין. ועי' בס' מנחת שמן (שם סד"ה ומביא).

ועוד יש לבאר שכן עשה כי חשדוהו שלא כיבד אביו כראוי כמאמר הכתוב (וישב לז י) ויגער בו אביו, ועוד שציער אביו בבקשו שיורידו את בנימין למצרים, וכן מה שלא שלח להודיע לאביו כל אותם שנים שהיה במצרים שהוא מולך על ארץ מצרים כיד שלא יתאבל עליו יותר (ועי' בזה בדברי הרמב"ן לעיל מב ט), ולכן היה צריך לעשות לפנים משורת הדין אף את ההכשר מצוה בעצמו כדי להראות שמקיים מצות כיבוד אב בשלימות.

ועוד יש לומר שיעקב ידע חכמת הפרצוף וכמו שביאר בס' כנף רננים להרב המשבי"ר, ולכן התכונן יוסף במה שאסר את מרכבתו, דהגוף הוא מרכבת הנשמה, ועשה חשבון הנפש באוסרו את המרכבה שתהיה קשורה ונכנעת לרצון הנשמה להדבק באל חי. ושו"ר שכ"כ כיו"ב בס' אור וחיים לישראל (פרשת ויגש דף קלה ע"ב).

ועוד יש לומר שמצות כיבוד אב היא מצוה שכלית [כדברי הרמב"ם (בסוף הל' מעילה). ועי' במש"כ בס"ד בחי' נזיר (סא ע"א)], ולכן אין לומר בה אפשי שלא לכבד אלא שהקב"ה ציווני לכבד [כדברי הרמב"ם בשמונה פרקים (פ"ו). ועי' במש"כ בס"ד להלן (בהר כה ב)], ומ"מ יש לו לכוין בה לשם שמים [וכמ"ש הרב חיד"א ז"ל בס' כסא דוד (דרוש יב לשבת כלה דף נג ע"ד ד"ה כבד) בשם מהראנ"ח ז"ל גבי מצות כיבוד אב ואם. ועי' במש"כ בס"ד להלן (בהר כה ב)], ומרוב התרגשותו של יוסף לא קל היה לכוין בזה לשם שמים, ולכן היה צריך לאסור את החומר שבו (כנ"ל) ולהגביר את הנשמה על הגוף כדי שיוכל לכוין בזה שמקיים רצון ה'.

ועוד יש לומר שדרך המלכים שמרכבותיהם אסורות ומוכנות תמיד שמא יצטרכו להם בדחיפות (ועי' בס' מנחת חיים שם בשם ספר אור החמה), ויוסף מרוב בטחונו בה' לא נהג כן, כי ראה בזה השתדלות יותר מהרגיל, והבוטח בה' אינו משתדל כי אם באופן בינוני ולא יותר.