ויגש (מו כט), ויאסור יוסף מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו גשנה.

         ופרש"י, הוא עצמו אסר את הסוסים למרכבה להזדרז לכבוד אביו.

וביאר בס' קול יהודה למהר"י עייאש (פרשת ויגש אות ה) שהוא עצמו אסרה כי מצוה בו יותר מבשלוחו.

וקשה דכי נחשד יוסף שלא יקיים המצוה בעצמו כמצווה עליו ולא ע"י שלוחו, ומדוע הוצרך הכתוב לאומרו. ועי' בס' מנחת שמן (פרשת וירא דף מה סע"ב).

וי"ל דהכא לא שייך דין מצוה בו יותר מבשלוחו שכן לאסור המרכבה אינו מצוה, כי אם מכשירי המצוה [ושו"ר שהעיר בזה בס' מנחת חיים למהרמ"ח רוזובסקי (עמוד קסז). ע"ש. וראה עוד בס' מנחת שמן (שם דף מו ע"ב) ובס' מנחת אהרן למהר"א מיאסניק (פרשת ויגש עמוד שעג)]. אלא דאי הכי יקשה מדוע עשה כן יוסף אם אינו מצווה בזה.

וי"ל דלכן איתא במדרש (ב"ר פנ"ה סימן ח) על זה שאהבה מקלקלת השורה, שכן אין כאן מצוה משורת הדין. ועי' בס' מנחת שמן (שם סד"ה ומביא).

ועוד יש לבאר שכן עשה כי חשדוהו שלא כיבד אביו כראוי כמאמר הכתוב (וישב לז י) ויגער בו אביו, ועוד שציער אביו בבקשו שיורידו את בנימין למצרים, וכן מה שלא שלח להודיע לאביו כל אותם שנים שהיה במצרים שהוא מולך על ארץ מצרים כיד שלא יתאבל עליו יותר (ועי' בזה בדברי הרמב"ן לעיל מב ט), וכן מה ששמע 'עבדך אבינו' בלא למחות (כדאיתא בב"ר פ"ק סימן ג), ולכן היה צריך לעשות לפנים משורת הדין אף את ההכשר מצוה בעצמו כדי להראות שמקיים מצות כיבוד אב בשלימות.

ועוד יש לומר שיעקב ידע חכמת הפרצוף וכמו שביאר בס' כנף רננים להרב המשבי"ר, ולכן התכונן יוסף במה שאסר את מרכבתו, דהגוף הוא מרכבת הנשמה, ועשה חשבון הנפש באוסרו את המרכבה שתהיה קשורה ונכנעת לרצון הנשמה להדבק באל חי. ושו"ר שכ"כ כיו"ב בס' אור וחיים לישראל (פרשת ויגש דף קלה ע"ב).

ועוד יש לומר שמצות כיבוד אב היא מצוה שכלית [כדברי הרמב"ם (בסוף הל' מעילה). ועי' במש"כ בס"ד בחי' נזיר (סא ע"א)], ולכן אין לומר בה אפשי שלא לכבד אלא שהקב"ה ציווני לכבד [כדברי הרמב"ם בשמונה פרקים (פ"ו). ועי' במש"כ בס"ד להלן (בהר כה ב)], ומ"מ יש לו לכוין בה לשם שמים [וכמ"ש הרב חיד"א ז"ל בס' כסא דוד (דרוש יב לשבת כלה דף נג ע"ד ד"ה כבד) בשם מהראנ"ח ז"ל גבי מצות כיבוד אב ואם. ועי' במש"כ בס"ד להלן (בהר כה ב)], ומרוב התרגשותו של יוסף לא קל היה לכוין בזה לשם שמים, ולכן היה צריך לאסור את החומר שבו (כנ"ל) ולהגביר את הנשמה על הגוף כדי שיוכל לכוין בזה שמקיים רצון ה'.

ועוד יש לומר שדרך המלכים שמרכבותיהם אסורות ומוכנות תמיד שמא יצטרכו להם בדחיפות (ועי' בס' מנחת חיים שם בשם ספר אור החמה), ויוסף מרוב בטחונו בה' לא נהג כן, כי ראה בזה השתדלות יותר מהרגיל, והבוטח בה' אינו משתדל כי אם באופן בינוני ולא יותר.

וישלח (לד ז), ובני יעקב באו מן השדה כשמעם ויתעצבו האנשים ויחר להם מאוד כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב וכו לא יעשה

ויש להקשות שנבלה היא גם היא אינה בת יעקב, ולמה אמר הכתוב דחשיב נבלה כי שכב את בת יעקב דוקא (וראה מה שביארו בזה הרמב"ן ומהר"י אברבנאל ובס' גור אריה למהר"ל מפראג).

והנה רש"י פירש: וכן לא יעשה, לענות את הבתולות, שהאומות גדרו עצמן מן העריות כי המבול. ולכאורה קשה שהרי אבימלך החשיב עצמו צדיק בלקחו אשה שחשב שאינה נשואה, כמאה"כ (וירא כ ד) הגוי גם צדיק תהרוג, והקב"ה הסכים עמו באומרו (שם פסוק ו) כי בתם לבבך עשית זאת. וא"כ מדוע גבי שכם נחשב לו עוון.

וי"ל לפי מה שכתב רבינו עובדיה ספורנו (תולדות כו י) גבי אבימלך 'שהיה חושב שלא יצטרך לשאול את פיך ולדעת את רצונך בזה, שלרוב מעלת המלך ייטב בעיניך בלי ספק להשיאו את אחותך'. וכ"כ בס' שערי אהרן (וירא כ ד) בשם הרב אור החיים. ובשם הרב מלבי"ם ביאר שכן חלק המלכים שיכולים לקחת כל אשה שרוצים. ומצינו כן נמי גבי אחשוורוש. והנה גם שכם היה בנו של חמור נשיא הארץ, ואע"פ שלא היה מלך, החשיב עצמו מאוד שכל אשה תסכים להנשא לו. והדבר היה נכון אם היה לוקח אשה ממשפחה פשוטה, משא"כ בת יעקב שהיה חשוב מאוד, וכמ"ש בשכל טוב: לשכב את בת יעקב, מפני שהוא חשוב ולשכב עלה כהפקר כבת שאין לה תובעין. ע"כ.

ואף אם נאמר כדעת הרד"ק וסיעתיה דס"ל ששכם בעצמו היה נשיא הארץ (והו"ד בס' שערי אהרן לד ב), עדיין נשיא הוא ולא מלך, ולא היה לו לחשוב שאשה ממשפחה חשובה תסכים להינשא לו מבלי לשאול את פיה ואת משפחתה.