ראה (טו י), נתן תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו.

ושמעתי מאאמו"ר נר"ו שאם ירע לבבו בתתו, הרי שאותה צדקה לא תיטיב לעני ולא תשפר את מצבו, וכמו שאמרו ז"ל [זוה"ק שמות ג סע"א] על הכתוב (משלי כג ו) לא תלחם את לחם רע עין. עכ"ד נר"ו. וכ"כ בספרו אוצר הפרשה החדש כ"י. וכיו"ב איתא במדרש רבה (פרשת בהר פל"ג ס"ד), אמר העשיר לאותו העני לית את אזיל לעי ונגים חמי שקיין חמי כרעין חמי כרסוון חמי קפרן, א"ל הקדוש ברוך הוא לא דייך שלא נתת לו משלך מאומה אלא במה שנתתי לו אתה מכניס לו עין רעה. וכן ביאר בזה בס' לקח טוב - דרשות רבי יוסף פינטו (פרשת ראה סוף עמוד קיא) מאמר הכתוב (ראה טו ט) וראה עינך באחיך האביון ולא תתן לו, שלא תכהו בעין הרע ואומר כמה גדולים שוקיים שלו ועיניים שלו וידיו ורגליו והוא חזק יותר ממני ובריא אולם, ולמה לא ילך מלאכתו ולהיות עובד אדמה בשכר, נמצא מלבד שלא יתן לו נותן בו עין רעה.

ואפשר לבאר עוד בהקדם דברי רש"י על הפסוק נתן תתן לו, אפילו מאה פעמים. ולכן נסמך לזה שלא ירע לבבו, כי אם ירע לבבו בתתו לו, אין הברכה שרויה באותו ממון, ואז יבוא שוב במהרה לבקש ממנו צדקה אפילו מאה פעמים. והסכים אאמו"ר נר"ו לדברינו.

ובזה מיושב מה שהקשה מהר"ר יגאל כהן נר"ו (מח"ס בחסדך בטחתי ועוד) בשם הרב אהבת חסד, שיש להבין איך אפשר לבקש מאדם לתת מאה פעמים ולומר לו “ולא ירע לבבך בתתך לו”. ע"ש. וכנראה כוונתו לדברי הרב אהבת חסד בדיני הלואה (פ"א ס"ז בסוגריים). ולהנ"ל יובן, שעצה טובה קמשמע לן קרא שאם לא ירע לבבו בתתו לו לא יצטרך לתת לו כל כך הרבה פעמים.

נשא (ו כו), ישא ה' פניו אליך.

וכתב אאמו"ר נר"ו בס' אוצר הפרשה החדש כ"י (לעיל פסוק כג): במדרש הוסיפו שברכת כהנים היא גם למלאכים, וצ״ע הלא בגמ׳ ברכות (כ:) אמרו מלאכי השרת לפני הקב״ה, רבונו של עולם, כתוב בתורתך (דברים י) אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד, והלא אתה נושא פנים לישראל, דכתיב ״ישא ה׳ פניו אליך״, אמר להם וכי לא אשא להם פנים לישראל, שכתבתי להם בתורה (דברים ח) ״ואכלת ושבעת וברכת את ה׳ אלהיך״, והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה. ע״כ. והנה המלאכים לא אוכלים, ואם לא אוכלים לא מברכים ברכת המזון, ואם כן גם לא מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה. ואין טעם לשאת פנים למלאכים, ולא מתאים להם לומר ישא ה׳ פניו אליך, כי דוקא לעם ישראל, שמדקדקים עד כזית ועד כביצה ראויים לברכם ישא ה׳ פניו אליך, אבל למלאכים יש לקיים, ״אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד״, ואינם ראויים לברכה.

ויש לומר, דאיתא בשבת (פח ע"ב) שכאשר עלה משה למרום, המלאכים טענו מה לילוד אשה בינינו, מדוע לתת תורה לבשר ודם, ״תנה הודך על השמים״, ואמר הקב״ה למשה החזר להם תשובה, אמר משה לפניו, רבונו של עולם מתירא אני, שמא ישרפוני בהבל שבפיהם, אמר לו אחוז בכיסא כבודי, והחזר להם תשובה, אמר משה לפניו, רבונו של עולם תורה שאתה נותן לי, מה כתוב בה, ״אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים״, אמר להם למצרים ירדתם לפרעה השתעבדתם, תורה למה תהא לכם וכו׳. ושוב מה כתוב בה ״לא תרצח לא תנאף לא תגנוב״, קנאה יש ביניכם, יצר הרע יש ביניכם, מיד הודו לו להקב״ה, מיד כל אחד ואחד נעשה לו אוהב, ומסר לו דבר, שנאמר ״עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות לאדם״, בשכר שקראוך אדם, לקחת מתנות, אף מלאך המוות מסר לו מתנות, שנאמר ״ויתן את הקטורת ויכפר על העם״.

דרכו של עולם, כאשר יש מחלוקת ומלחמה, ואחד ניצח והשני נחל תבוסה, אין המנהג שהמפסיד יתן מתנות למנצח, ולואי שיקיים בנפשו, ואתם תחרישו, כי הוא הובס, ומה לו ליתן מתנות. ואילו המלאכים שהגיעו למצב שהיה חשש, שישרפו את משה בהבל שבפיהם, ומשה הצליח להשיב להם תשובה כהוגן, לא רק שהם לא שמרו לו טינא אלא נתנו לו מתנות. דבר זה מגלה על הרוח הנדיבה, ואצילות הנפש של המלאכים שנתנו מתנות למשה, כפרס על נצחונו. ואפילו מלאך המוות מסר לו את הסגולה של הקטורת. בגלל דבר זה הם ראויים לישא פניהם, גם הם נהגו דבר שאינו דרך הטבע. לכן ראויים הם לברכת כהנים. עכת"ד אאמו"ר נר"ו.

ועוד יש לומר שהמלאכים גם הם בירכו ברכת המזון אצל אברהם אבינו למרות שלא אכלו, ואם כן גם להם הקב"ה נושא פנים.

וראיה לדבר שבירכו ממה דאיתא בבבא מציעא (פז ע"א) שרצו לשגר לשרה כוס של ברכה. הן אמנם בתורה תמימה (בראשית פי"ח הערה כט) ביאר שאין הכוונה לכוס ברכת המזון. אולם ראה בדרוש למעלת התורה למהר"מ דלויה (הנדפס בספר תורת משפחת דלויה דף רעא רע"א) שכתב שהמלאכים ירדו כדי לאכול אצל אאע"ה ולברך ברכת המזון, וכוונתם בזה היתה להוציא את האדמה מכלל ארור ולהכניסה בכלל ברוך. ע"ש.

ובזה אפשר ליישב מה שהקשה בס' ישמח משה (יתרו כט ג) וז"ל: במדרש רבה (שמו"ר פכ"ח סימן א) באותו שעה בקשו מלאכי השרת לפגוע בו, צר קלסתר פניו דומה לאברהם ואמר להם הקב"ה וכי אין אתם מתביישים ממנו לא זהו שירדתם לביתו ואכלתם אצלו, זה שאמר הכתוב (תהלים סח יט) עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם, בשביל אברהם שנקרא האדם הגדול בענקים (יהושע יד טו), עד כאן. והנה המדרש הזה אומר דרשוני וכו', וכי בשביל שאכלו אצלו, יניחו לו ליטול חמדה גנוזה. ע"ש. ולהנ"ל יובן, שכן לא יצדק לפניו כל חי אם מדת הדין קיימת ואינו נושא לנו פנים, ואפילו המלאכים שאין להם בחירה מצינו שנענשו כשחטאו (ועי' בזה בס' מגדים חדשים), ולכן ללא נשיאת פנים אי אפשר לאדם לקבל התורה וחי בהם. והמלאכים טענו שגם הם הקב"ה נושא להם פנים שכן גם הם בירכו ברכת המזון, ועל זה אמר להם הקב"ה וכי אין אתם מתביישים שעל ידי הפת שנתן לכם הוא אתם טוענים שיש לכם היכולת לקבל את התורה להוציא מידי צאצאי אאע"ה.

ועוד יש לבאר טעם נשיאת הפנים למלאכים בהקדם השאלה מה ההו"א של המלאכים לקבל את התורה אם אינם יכולים לקיים את המצוות המעשיות. וצריך לומר שרצו לקיים המצוות על ידי הלימוד והמחשבה לקיימן כמ"ש בכיו"ב הרמ"ז ז"ל בס' פרשת רא"ה (פרשת תולדות ד"ה ויהי דף כא סע"א ופרשת וישלח ד"ה ויצו דף כו ע"ב) [ועי' במש"כ בס"ד בחי' פרשת ראה (טו ד)], ומרע"ה טען שמ"ש המפרשים היינו באדם ששייך בקיום המצוות ואפילו מקצתן בלבד משא"כ המלאכים שאינן שייכים כלל במצוות, והו"ל כדמיון אסמכתא דלא קניא. ולפי זה י"ל שכאן מצינו שהמלאכים רצו לקיים המצוות (ע"י הלימוד והמחשבה) אע"ג שאינם מחוייבים בדבר, ולכן גם הקב"ה ישא פנים להם.

ועל פי הדברים האלה יבואר ענין הסגולה למציאת זיווג שאמרו חכמי זמנינו ללמוד מסכת כלה [עי' בקונטרס הזכרונות (שער סגולות חיים עמ' קד) – אוהב ציון]. וכתב מהרש"י בארי נר"ו (מח"ס דעת שלמה ועוד) במאמרו שנדפס בקובץ מעשה המשפט (גליון קיא עמוד ב) שהוא משום מה שהשוה בספר חסידים (סימן רסא) לימוד מסכת מועד קטן שלא רגילים ללומדה, לאשה התופרת תכריכים שאין לה קופצין. ע"ש. והו"ד בקצרה בקונטרס קצירת האומר (דף מה סע"ב). ודוחק הוא לילף מהמשל שהביא בספר חסידים, ובפרט שבמשך הוא דוקא על עניני אבלות שבני אדם חוששים מזה. ונראה יותר שהרווק כשלומד מסכת כלה הוא מכוון לקיים בזה מצוות פריה ורביה וחושב מתי תגיע מצוה זו לידיו וכנ"ל בשם המפרשים,  ומכיון שמתאוה למצוה זו, הרי אמרו במכות (י ע"ב) בדרך שאדם רוצה לילך מוליכים אותו, ואמרו בשבת (קד ע"א) הבא ליטהר מסייעין אותו. ולכן יזכה בזה לזיווגו.

משלי (ט יא), ויוסיפו לך שנות חיים.

ובקונטרס בית נאמן (גליון שנט עמוד א) כתב שבכתר ארם צובא הלמ"ד דגושה, וביאר הטעם כי אפשר לקרותה 'ללך' בגימטריא שמונים, שחיי האדם לאחר גיל שמונים הם בצער. ע"ש.

ואפשר לבאר עוד בהקדם מאמר הכתוב (לך יב א) לך לך מארצך, ופרש"י להנאתך ולטובתך. שכן 'לך' יתירא היא, ולכן ביאר כן. ואילו בקרא דויוסיפו לך שנות חיים תיבת 'לך' אינה יתירה, ולכן יש דגש כדי לומר דהיינו להנאתך דוקא, ולא יותר מגיל שמונים.

 

קדושים (יט טו), לא תעשו עול במשפט, לא תשא פני דל, ולא תהדר פני גדול, בצדק תשפוט עמיתך.

ופירש רש"י, בצדק תשפוט עמיתך, כמשמעו. ד"א הוי דן את חבירך לכף זכות. והוא מדברי הש"ס (שבועות ל ע"א) דילפי מהכא שיש לדון לכף זכות.

והקשה בקונטרס באר הפרשה (אחרי מות - קדושים תשפ"ג עמוד כו אות כד) בשם מהר"ר יעקב מפשעווארסק, שלכאורה צ"ב מהו הלשון 'בצדק תשפוט עמיתך', טפי היה לו לומר לכף זכות תשפוט עמיתך, מהו 'בצדק'. ע"ש.

וי"ל בהקדם מש"כ בקונטרס באר הפרשה (שם עמוד כז ד"ה יתירה) בשם הרב אוצר החיים (פרשת משפטים) בשם רבינו הבעש"ט לבאר דברי המשנה (אבות פ"ב מ"ה) אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו, אל תדון את חברך לפרש מעשיו כי רעים המה, כי הסיבה שהינך רואה את הרע אינו אלא עד שתגיע למקומו, והינך לקוי באותו חסרון. ע"ש [והובא גם בבעל שם טוב על התורה (קדושים אות ב ואילך). ע"ש]. וכיו"ב איתא בש"ס (קדושין ע ע"ב) שאמר שמואל כל הפוסל במומו פוסל. וע"ע בפורום לתורה ובויקיפדיה.

ולכן פסוק זה שתחילתו מדבר על משפט צדק, מסיים שבצדק תשפוט עמיתך, שאם האדם שופט בצדק, הוא יכול גם לדון את חבירו השופט שבצדק הוא שופט. והאדם שהוא שלם באותו ענין הוא זה שיכול לדון באותו ענין את חבירו לכף זכות כנ"ל.

מיכה (ו ד), כִּי הֶעֱלִתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתִיךָ, וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת-מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם.

וכ' מהר"ל מפראג בספר נצח ישראל (פרק נד) כי מרים הייתה אחת משלשת הגואלים של יציאת מצרים. ע"ש.

וכן הוא בגימטריא, 'משה אהרן מרים' כמנין 'יציאת מצרים'.

שמיני (י ב), ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה'.

וכתב מהר"ר יאשיה פארדו בדרשותיו שנדפסו בספר חכמי ריסיפי ואמשטרדם (כרך ג סימן ג דרוש י, עמוד קה ואילך), שנאמרו ביאורים שונים על מה נענשו בני אהרן, אם הוא כי הקריבו אש זרה לפני ה', או שהורו הלכה לפני משה רבן, או שנכנסו שתויי יין במקדש, או שלא נשאו נשים בגאותם, או בעוון העגל שעשה אהרן אביהם. ודחה ביאורים אלו, וכתב שיש בזה ד' ביאורים: שאותו היום היה יום חנוכת אביהם והקטירו ללא רשות, או שההקטרה היא ביחיד והקטירו שנים, או שנכנסו לפני ולפנים וכהן גדול ביום הכיפורים בלבד יש לו להיכנס שם, או שהביאו אש מחוץ למקדש במקום להביא ממזבח העולה. ושוב כתב שבשמות רבה נמצא ביאור אחר, שנענשו על שהציצו יותר מדי מתוך לב גס. עש"ב.

ולכאורה הסכים עם הטעם האחרון אך לא מנה אותו כטעם נוסף. וטעמא בעי.

וי"ל שהטעם האחרון הוא ביאור יסוד טעותם שהיא הגאוה, שעל כן טעו בארבעת הדברים, כי לא שאלו את משה אם סברתם צודקת. וכן שהחשיבו את עצמם כאביהם להקטיר ביום חנוכתו, או שהחשיבו עצמם ככהן גדול ביום הכיפורים, או שמרוב גדולתם מותר להם להקטיר שניהם יחד [וכן אפשר לבאר גם את הטעמים הראשונים שהזכיר מהר"י פארדו: שהורו הלכה בפני משה רבן כי החשיבו עצמם לשוים אליו, ונכנסו שתויי יין שחשבו שמרוב חכמתם וגדולתם ישלטו על עצמם והיין לא ישפיע עליהם לרעה ואין דינם כשתויי יין דעלמא, ולא נשאו נשים כי חשבו שלא היה דומה ושוה בכל בנות ישראל למעלתם (כלשון מהר"י פארדו שם)]. וראה עוד בפורום אוצר החכמה.

ותו כשהם מחשיבים את עצמם יותר, הקב"ה תובע מהם יותר (וכמו שכתב מהר"י פארדו שם), ומעניש אותם יותר, כי אם הם מחשיבים את עצמם למקודשים ולקרובי הקב"ה, היה עליהם להיזהר שלא להיכשל יותר משאר כל אדם.

 ויחי (נ כד-כה), ויאמר יוסף אל אחיו אנכי מת ואלקים פקד יפקד אתכם וכו' והעלתם את עצמתי מזה.

וביאר אאמו"ר נר"ו בס' אהלי שם על רעק"א על התורה (עמוד נא) בשם רעק"א ש'אנכי מת' היינו שזוכר יום המיתה, ועל ידי זה לא מקנא ולא יקום באחיו, ורקב עצמות קנאה (כמאמר הכתוב במשלי יד ל), ומכיון שאינו מקנא עצמותיו אינן מרקיבים (כדאיתא בשבת קנב ע"ב), ולכן ביקש שיעלו את עצמותיו.

והקשה באהלי שם דשאני קנאה מנקמה, ועל הנוקם לא נאמר שעצמותיו אינן מרקיבים. ועוד הקשה שזכירת יום המיתה מביאה לידי הכנעה שמסייעת לאדם שלא ירצה ליקום, אולם אין הדבר עוזר למנוע קנאה.

וי"ל שהטעם שהמקנא עצמותיו מרקיבים כי הוא חי בהתמרמרות תמידית המכלה גוף לנפש ועצמות. וה"ה הנוטר ונוקם שחי בהתמרמרות, וא"כ גם עצמותיו מרקיבים. ומה שאמרו ז"ל שעצמותיו מרקיבים ולא אמרו כן גם כל בשרו, ביארה אמי מורתי תחי' שנלמד מכל שכן, אם עצמותיו שהן קשות כארז נרקבות, כל שכן הבשר הרך.

ובזה מבואר מה שהקשה בס' כל משאלותיך (פרשת ויחי) על מעשה שהיה שאשה שלא קינאה שהיה גופה קיים כמה שנים לאחר פטירתה, והקשה בשלמא העצמות אמרו ז"ל שלא מרקיבים, אולם הבשר אמאי לא נרקב. ע"ש. ולהנ"ל מבואר שה"ה הבשר אינו נרקב. והסכים עמדי אאמו"ר נר"ו. וכן מוכח מדברי התוס' (ב"ב יז ע"א ד"ה שבעה) שעצמותיו נרקבין היינו שגם בבשר לא שולט רימה.

ומה שהקשה שאין הענוה מסייעת למניעת הקנאה, כבר ביאר שם בשם הרב חובות הלבבות (שער הכניעה פ"י) שהמתגאה חושב שכל העולם צריך להיות שייך לו, כי מגיע לו, ולכן הוא מקנא.