אמור (כג מב), בסוכות תשבו שבעת ימים.

         וביאר מהר"מ אלשיך, ששבעת הימים הם כנגד השבעים שנה שהאדם חי בעולם, ימי שנותינו בהם שבעים שנה (תהלים צ י), כל יום רומז על עשר שנים. והקב"ה צוה לנו צא מדירת קבע ושב בדירת עראי, לזכור שהשבעים שנה בעוה"ז הוא כדירת עראי כחלום יעוף, ומה שחשוב הוא להכין עצמו לעולם הנצחי. והו"ד בספר שמן ראש (סוכות דך קג ע"ב). ע"ש.

         ועפ"ז יש לבאר הטעם שהסוכה טעונה דפנות וסכך, ויותר מג' טפחים אויר פוסל את הסכך, וכן למרות שמעיקר הדין אין צורך בד' דפנות לסוכה, החמירו בזה לכתחילה (עי' למור"ם בהגה סימן תרל ס"ה ובכף החיים למהרי"ח סופר שם אות מב), והוא בהקדם מש"כ בס' חנוכת התורה ע"ד הש"ס (שבת קיח ע"א) כל המענג את השבת נותנים לו נחלה בלי מצרים, שהשכר הזה מוכרח הוא לשומרי שבת, ע"פ דברי הש"ס (שם) כל המענג את השבת נותנין לו כל משאלות לבו, וקשה איך אפשר לרוות לאדם כל משאלותיו, הא כל שנותנין לו יותר ישאל יותר, דמי שיש לו מנה רוצה מאתים, אמנם בהנתן לו נחלה בלי מצרים וגבול, אז נתמלא משאלות לבו, כי איך יתכן שיבקש יותר ויותר, הלא מה שיש לו הוא בלי גבול כלל. עכ"ל. ועי' בדברי הרב יהודה קוק בפורטל הדף היומי. ואם האדם ישים על לבו שימי חיינו בעוה"ז הם כדירת עראי, יהיה שמח בחלקו, ואם יש לו מנה לא ירצה מאתים, ולזה רומזת הסוכה שמצריה סגורים מכל צד, וגם אינו רשאי להגביהה יותר מדאי (כדתנן בסוכה ב ע"א), ואין הוא מתאוה לנחלה בלי מצרים.

וישב (לז יז), נסעו מזה, כי שמעתי אומרים נלכה דותינה.

         וכתב בספר חנוכת התורה (סימן לט, ובהנד"מ סימן מא): במדרש רבה (פפ"ד סימן יד) על הפסוק, נסעו מזה, ממדותיו של הקב"ה. וצריך להבין מה זה ועל מה זה. ויש לפרש על פי מה דאיתא בגמרא ובמדרש (שם) על הפסוק ויתנכלו אותו להמיתו, שראו שיצא ממנו ירבעם, שעתיד להחטיא את ישראל וכו'. ע"ש. א"כ חזינן שהאחים דנו את יוסף ע"ש סופו. והנה ידוע דמדת הקב"ה אינו כן, דאינו דן אלא באשר הוא שם, כמו שמצינו גבי ישמעאל כידוע [כדאיתא בר"ה (טז ע"ב)]. וזה הוא שאמר המדרש נסעו מזה ממדותיו של הקב"ה שאינו דן אלא באשר הוא עכשיו, והם רוצים לדון אותך ע"ש סופך. ע"כ.

         ואפשר לבאר דעת השבטים בזה, עפמ"ש בגור אריה למהר"ל (תצא כא יח) שבית דין של מעלה דנין באשר הוא שם, משא"כ ב"ד של מטה דן ע"ש סופו. וע"פ זה ביאר הטעם שבן סורר ומורה נידון ע"ש סופו, משא"כ ישמעאל נידון באשר הוא שם. ע"ש. וא"כ גבי יוסף, אחיו שהם ב"ד של מטה דנו אותו כראוי ע"ש סופו. ואולי טעותם היא שמכיון שצירפו הקב"ה עמהם להחרים (כדאיתא במדרש תנחומא סימן ב), היה להם לדון בדיני ב"ד של מעלה.

         ועוד אפשר לבאר בזה עפמ"ש אאמו"ר נר"ו בספר אוצר הפרשה (תצא כא יח) שגבי ישמעאל נידון באשר הוא שם כי בחירתו החופשית היתה שוה, והראיה היא שלבסוף עשה תשובה, משא"כ בן סורר ומורה בחירתו נוטה לצד הרע, ועדיף לו שימות זכאי. ע"ש. ועפ"ז יבואר שהשבטים חשבו שבחירתו של יוסף נוטה לצד הרע, כי ראו שלמרות שלימודו היה עם יעקב ומסר לו כל הלכות שלמד משם ועבר (כדאיתא בב"ר פפ"ד אות ח) היה עובר עבירות [לשון הרע (כדאיתא בב"ר פפ"ד סימן ז), ועד זומם (כמ"ש באור החיים להלן פסוק כ), ומחטיא אחרים (כמ"ש בספורנו להלן פסוק יח), והיה לו דין רודף (כמ"ש בספורנו להלן פ"נ פסוק יט ובדברי מהרש"ר הירש בפי' עה"ת להלן פל"ז פסוק יח), ולא הועילה לו תורתו לשומרו מן היצר הרע [כדאיתא בקדושין (ל ע"ב) בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין], ולכן עדיף שימות זכאי. 

בלק (כב לב), על מה הכית את אתונך זה שלוש רגלים.

וכתב בספר אזנים לתורה: בא וראה כמה גדול החטא של צער בע"ח, שהקדים להוכיחו ע"ז קודם לחטא העיקרי כי ירט הדרך - להחטיא את בנ"י – לנגדי. ע"כ.

ודבריו צ"ע, שכן גם לדעתו החטא העיקרי הוא מה שרצה להחטיא את בני ישראל (שכן ביאר הרב אזנים לתורה לעיל שזוהי כוונת קללת בלעם. ע"ש), וא"כ עדיין לא מובן מדוע הוכיחו קודם על צער בע"ח.

        ולכן נראה לבאר שבתוכחה יש ללכת מן הקל אל הכבד, כי היכי שיתקבלו דבריו [כמו שמצינו כיו"ב גבי עונש הצרעת ועשרת המכות. וכיו"ב כתב במלבי"ם (ישעיה א ד)]. וכמו כן מצינו ביוסף שאמר לאשת פוטיפר שאל לו לחטוא לאדוניו ברישא ושוב אמר שאל לו לחטוא לה'. 

במדבר (א א), וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחודש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמר.

         ופרש"י, כשבא להשרות שכינתו עליהם מנאן.

והקשה מהראי"ל שטיינמן ז"ל בס' אילת השחר (כאן) בשם השפ"ח, דהמשכן הוקם באחד בניסן, ולמה לא מנאן עד אחד באייר, ולא נזכר שבאחד באייר היה תוספת בהשראת השכינה. והו"ד בקובץ כאיל תערוג (גליון רו דף א רע"א).

וי"ל דכמו שמצינו בשוכר בית בחו"ל של' יום מיקרי קביעות (כמ"ש בש"ע י"ד סימן רפו סכ"ב), וכן גבי ציצית שאולה (כמ"ש בש"ע א"ח סימן יד ס"ג), כמו כן הכא קביעות השראת השכינה הוי בל' יום. ושו"ר שכ"כ בשפתי חכמים (אות ג). ע"ש.

ובצידה לדרך (כאן) מפרש שהמנין נדחה עד עכשיו משום שלאחר הקמת המשכן הביאו הנשיאים קרבנות והיה להם כיום טוב והיו אסורים לעשות מלאכה באותם הימים, ואח"כ היה ז' ימים פסח, הרי רובו של חודש יצא בקדושה, לכן לא מנאם בזה החודש כלל. ע"כ. והוא כמו שמצינו לגבי אמירת תחנון בחודש ניסן, עי' בס' חזון עובדיה על הלכות פסח (מהדורה שלישית עמ' א-ב).

והעיר מהראי"ל שטיינמן ז"ל (שם) וז"ל: וצ"ב שהרי אין איסור למנות בימים אלו, ולמה זה סיבה שלא נמנו בימים אלו. ע"ש.

וי"ל לפי דברי הראשונים שהמתעסק כל היום בזה יש בו משום שבות מן התורה, עי' בס' מאור ישראל (מ"ק ג ע"א).

         ועוד יש לבאר עפ"ד הרב צדה לדרך הנ"ל, שחיבת ישראל ניכרת היתה בכל החודש שבו הוקם המשכן, ויום טוב היה לנשיאים בהקריבם את קרבנם, וליל שימורים הוא לה', וימי הפסח שהם סמל לחביבותם אצל המקום ביציאת מצרים, ולכן כדי להראות חיבתם חיכה עד לאחר מכן, שכשם שאין מערבין שמחה בשמחה, כדי שתהיה ניכרת כ"א בפ"ע, ה"ה שאין מערבין חיבה בחיבה.