שלח (יג ב), שלח לך אנשים. ופרש"י, למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים, לפי שלקתה על עסקי דבה שדברה באחיה ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר.

והקשה בקובץ משכן שילה (פרשת שלח תשפ"ה דף ג ע"א) בשם ס' מאמר מרדכי למהר"מ אליהו, שאולי לקחו מוסר שלא לדבר לשון הרע על אנשים, אולם לא לקחו מוסר שלא להוציא דיבת הארץ רעה, שהיא דומם. ותירץ שמכיון שמשה ואהרן אמרו ונחנו מה, א"כ היה משה מחשיב עצמו פחות מהעפר [כדאיתא בחולין פט ע"א], ולכן אם עליו אין לדבר, כ"ש שאין לדבר על הארץ.

ולכאורה קשה שעם ישראל ידע את גדולתו של משה למרות אומרו ונחנו מה, וא"כ אין כאן ק"ו.

ולכן י"ל שכאן מרדו בה' [כמאמר הכתוב (להלן יד ט) אך בה' אל תמרודו], ודיברו לשון הרע עליו שחזק הוא ממנו ח"ו (להלן פסוק לא, וכמו שפירש רש"י שם. והוא מדברי הש"ס בסוטה לה ע"א), וא"כ ק"ו הוא, שאם המדבר על משה נענש, ק"ו המדבר על ה'. ושו"ר שכ"כ בס' דברי מרדכי למהר"מ אליהו (פרשת שלח עמוד פח).

ועוד י"ל עפ"ד מהראנ"ח בס' הנותן אמרי שפר (ס"פ שלח) שכ' שהם פגעו בכבודו של מה במה שלא השיבו אותו דבר כי אם ביחד עם כל העדה. ועי' בס' אהלי שם - אוצר החומש (פרשת שלח יג כו). וא"כ הם סתרו את עצמם, שכן הוציאו את דיבת הארץ רעה כי החשיבו את משה לאדם גדול וא"כ אין כאן ק"ו וכנ"ל, ומה שלא השיבוהו דבר ללא נוכחות כל העדה מוכח שלא החשיבוהו לאדם גדול, והוא כדברי הרב מדרגת האדם ז"ל (ח"א מאמר ברור המדות פ"ב) בביאור הכתוב (משלי יז טו [כצ"ל]) "מצדיק רשע ומרשיע צדיק תועבת ה' גם שניהם" שטבע הקטיגור ללמד חובה, וטבע הסניגור ללמד זכות, והגם שאינם יכולים להשתמש במדותיהם כמו שהאמת דורש, שכן יקרה שהקטיגור מרשיע צדיק או שהסניגור מצדיק רשע, מ"מ כיון שהם עומדים על מדותיהם לעולם, ואינם נוטים מהם כחוט השערה, לכן נמצא עליהם זכות, שקשה להם לשבור את טבעם, אולם מי שעושה שניהם, מצדיק רשע וגם מרשיע צדיק, לא יוכל לענות כי טבעו כך הוא, שכן הינו מהפך מדותיו, ואז התביעה עצומה עליו, והינו תועבת ה'. עכ"ל. וכן סתרו את עצמם כשהעפילו (ראה במש"כ בס"ד בשלמא בעלמא שלח יד מה). 

אחרי (טז ג), בזאת יבוא אהרן אל הקודש.

    ואפשר לבאר ש'זאת' היא המיתה, כדאיתא בברכות (ח ע"א) על הפסוק (תהלים לב ז) על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא זו המיתה. וכן שמעו זאת כל העמים היא המיתה [כמ"ש הרמ"ז ז"ל בס' תהלתו בפי (בא יב מג ותהלים מא יב)]. ועל ידי זכרון יום המיתה יכול האדם להתעלות עד שיגיע למעלת כהן גדול בקודש הקדשים, כדאיתא בברכות (ה ע"א) יזכור לו יום המיתה. וכתב באורחות חיים להרא"ש (אות לב) שתמיד תהיה המיתה בין עיניו. ועי' במש"כ בס"ד בחי' הש"ס (שם). 

שמיני (יא טז), ואת בת היענה.

וכתב בס' אהלי שם - אוצר החומש (להלן פסוק מג) שהטעם שלא מוזכרת היענה כי אם בתה הוא כי היענה אוכלת דברים גסים ובשרה קשה ואינה ראויה לאכילה, ובתה כשהיא קטנה ראויה לאכילה, ולכן לא הוצרכה התורה לאסור את היענה כי אם את בתה. ומקורו ממש"כ רבינו החזקוני ובמושב זקנים כאן. ובס' כרם הצבי (ויקרא עמוד קכב אות ו) כתב שכ"כ גם בס' מנחת יהודא לר' יהודה בר אליעזר (פרשת שמיני). ועי' בס' מסורת העוף (עמוד קפז).

וכ' בס' אהלי שם (שם) דחזינן שהמאכל משפיע על האוכלו עד כדי שהיענה בשרה קשה כברזל, וה"ה במאכלים אסורים שמטמטמים לב האדם. ולכן גם ברוחניות יש מקום להשפעה על מי שהוא רך וקטן. וכ"כ בס' כרם הצבי (דברים עמוד קצז) שכאן רמ'ז שאפשר לחנך את הבנים בקטנותם, שכן לאחר שיגדלו מתקשים ולא יקבלו חינוך.

        והנה מצינו מנהג לתלות ביצת בת היענה בבית הכנסת. ולהנ"ל אפשר לבאר הטעם שבא לרמוז שעבודה שבלב היא תפילה (כדאיתא בתענית ב ע"א), ואם לא עובדים את ה' בכל הלב, הרי נהפך ללב אבן (כדקרי לה ביחזקאל לו כו).

      ומנהג זה הובא במדרש תלפיות (אות ב' ענף בעלי חיים) בשם שפתי כהן, וביאר טעם הדבר כי תכונתה של בת היענה שמטילה ביציה במקום שמור ועומדת כנגדן בלא להסיח דעת לרגע כי אם תסיח דעתה ולו לרגע לא תוכלנה הביצים לפרות לעולם, לפיכך היו תולים את ביצתה בבית הכנסת להזכירנו כי אף בתפילה הכוונה הנצרכת היא כוונה תמידית ורק בכך תפילתינו תעשה פירות כי יש לדאוג שלא יהא הפסק בינינו לאבינו שבשמים. וראה עוד בס' ברכת הרי"ח למהרי"ח (ריש ח"ב) ובס' דביר קדשו (פרשת שמיני עמוד קלט) ובמש"כ בס"ד במאמרי על ענין זה.

    אולם מצינו שבמציאות היענה דוגרת על אפרוחיה כשאר העופות, וא"ת שהכוונה היא לזן היענה שהיה בארץ ישראל וסביבותיה ונכחד, הנה בציור שהביא אל-ג'אחז בספר החיות שלו מופיעה יענה זו דוגרת אף היא על אפרוחיה. וכ"כ באגרת בעלי חיים לרבי קלונימוס בן קלונימוס (ורשא תרל"ט שער ה פרק ג), והו"ד בס' גנזי שלום למהר"ס זנדני (עמוד טז). 

תרומה (כה ב), ויקחו לי תרומה.

    ואיתא במדרש רבה (פל"ג סימן א), ויקחו לי תרומה, הה"ד (משלי ד ב) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו, אל תעזבו את המקח שנתתי לכם. יש לך אדם שלוקח מקח, יש בו זהב, אין בו כסף, יש בו כסף, אין בו זהב, אבל המקח שנתתי לכם, יש בו כסף, שנאמר (תהלים יב ז) אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף, יש בו זהב שנאמר (שם יט יא) הנחמדים מזהב ומפז רב וכו'.

    וביאר בס' מי מנוחות למהר"ר רפאל בירדוגו: ולהיות שאמר הכתוב לקח טוב, ביאר מה הן טובותיו, ואמר יש לך אדם לוקח מקח יש בו כסף ואין בו זהב, ר"ל שהמובחר במתכות הוא הכסף והזהב, והנה הכסף והזהב מחולקים בטובותם, שהכסף חריף בהוצאה לעשות בו כל צרכי האדם, משא"כ בזהב. אמנם לכבוד ולתפארת הלבוש, הזהב הוא יותר טוב מהכסף. והנה התורה תכלול שתי הטובות, שהעוסק בה כל צרכיו נעשים וכענין אומרם (אבות פ"ג משנה ו) כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול דרך ארץ, ואם לכבוד ולתפארת כתיב (משלי ה יט) אילת אהבים ויעלת חן שמעלה חן על לומדיה, וכתיב (קהלת ח א) חכמת אדם תאיר פניו וכמו שאמרו (נדרים מט ע"ב) על רבי יהודה בר אלעאי ע"ה ולזה אמר שהתורה יש בה סגולת הכסף וסגולת הזהב. עכ"ל. והביא דבריו חתני כבני מהר"ר יעקב דניאל ן' זקן נר"ו בחידושיו על התורה. ע"ש.

    ואפשר עוד לבאר שהכסף הוא להוצאה, ודמיא למעלת התורה שבזכותה יש לנו היתר ליהנות מהעולם הזה, שכן יעקב ועשו חלקו העולמות (כדאיתא בתנא דבי אליהו), והטעם דשרי לן ליהנות מהעולם הזה ואינו גזל הוא כי הקב"ה התנה שאם לא נקבל התורה יהפך העולם לתוהו ובוהו, וא"כ כשקבלנו התורה הרי זה כמציל מזוטו של ים שהרי אלו שלו וכמו שביארו בזה המפרשים ז''ל (עי' בשו"ת ויאמר יצחק ובס' תהלתו בפי להרמ"ז ז"ל מהדורה שניה עמוד לו ובמש"כ בס"ד בחי'). ודמיא גם לזהב ששומרים עליו מכל משמר וכמעט לא משתמשים בו יום יום, וכן הוא עיקר שכר התורה לעולם הבא.

    ועוד אפשר לבאר דדמיא התורה לזהב שאין כדאי העולם להשתמש בו ונברא בשביל בית המקדש בלבד כדאיתא בבראשית רבה (פט"ז סימן ב), וה"ה התורה היא קודש ויש ללומדה באימה ביראה ברתת ובחלחלה (כדאיתא בברכות כב ע"א), ולמשמאילים בה סמא דמותא [כדאיתא בשבת (פח ע"ב). וראה בס' עין איה (שם ט פו)]. ומצד שני דמיא לכסף שידי כל אדם ממשמשים בה, ובקרן זוית היא מונחת וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול (כדאיתא בקדושין סו ע"א), ויש ללמדה בנחת [כמאמר הכתוב (קהלת ט יז) דברי חכמים בנחת נשמעים, וכמו שפירש הראב"ע שם] ובשמחה [שהיא א' מהדברים שהתורה נקנית בהן כדתניא באבות (פ"ו מ"ו)] ולא הקפדן מלמד [כדתנן באבות (פ"ב מ"ה). וראה בתפארת ישראל שם שהביא בזה מאה"כ דברי חכמים בנחת נשמעים] וגם תינוק המתחיל לדבר יש ללמדו תורה (כדאיתא בש"ע י"ד סימן רמה ס"ה), וגדולה מעלת לומדיה אפילו הוא ממזר [כדאיתא בהוריות (יג ע"א). וראה בפורום לתורה)] וגוי (כדאיתא בע"ז ג ע"א).

וארא (ז ט), והשלך לפני פרעה יהי לתנין.

    וביאר בדעת זקנים שהוא על שנתגאה ונקרא התנין הגדול נעשה לו אות מתנין וכו'. ובעל הטורים כ' שרמז לפרעה שיחזור להיות עפר רימה ותולעה. ובס' מי מנוחות למהר"ר רפאל בירדוגו כתב שרמז בזה שכבר נשלם הביקור של זוהמת הנחש. וחתני כבני מהר"ר יעקב דניאל ן' זקן נר"ו בחידושיו על התורה כתב לבאר שהנחש ארסו עולה מעט מעט ואינו מרגיש בו עד שהורגו, וכמו כן פרעה העבידם מתחילה בפה רך עד שלבסוף העבידם בפרך. ע"ש. ועי' בכלי יקר.

    ואפשר לבאר עוד ע"פ מה דאיתא בערכין (טו ע"ב) שלעתיד לבוא מתקבצות כל החיות ובאות אצל הנחש ואומרות ארי דורס ואוכל זאב טורף ואוכל, אתה מה הנאה יש לך (הרי אתה אוכל חול ומה יצא לך מהריגתו) אומר להם וכי מה יתרון לבעל הלשון (הרי גם המספר לשה"ר לא נהנה). וה"ה גבי פרעה שהעבידם לריק, כי כל מה שבנו היה נופל כדאיתא בסוטה (יא ע"א).

    ובזה אפשר ליישב מה שהקשה בפורטל דף היומי: נשאלת השאלה, והרי המציאות שונה, כולם יודעים שיש כן הנאה לספר לשה"ר, ומהי תשובת הנחש. ע"ש. וי"ל שכשם שבנו ישראל את פיתום ורעמסס וראו לפניהם את מה שבנו, אולם לאחר מכן היה נופל, כמו כן הנאת המספר לשון הרע היא לאותו רגע שמספר בלבד ולא יותר.

מקץ (מב כב), ויען ראובן אתם לאמר, הלוא אמרתי אליכם אל תחטאו בילד ולא שמעתם, וגם דמו הנה נדרש.

לכאורה קשה שהרי תנן בבבא מציעא (נח ע"ב): אם היו ייסורים באין עליו, אם היו חולאים באים עליו או שהיה מקבר את בניו, אל יאמר לו כדרך שאמרו לו חבריו לאיוב 'הלא יראתך כסלתך תקוותך ותם דרכך, זכר נא מי הוא נקי אבד'.

וכיו"ב הקשו המפרשים מב"מ (שם) כיצד אמרו רבנן לרב הונא (בברכות ה ע"ב) מי חשיד קב"ה דעביד דינא בלא דינא. ומה שתירץ בס' פרי האדמה ח"ג (פני האדמה פרשת בהר דרוש ב דף פא ע"ד) שרק היכא שמתכוון לביישו ולחרפו אסור, אבל אם מתכוון להוכיחו לטובתו הרי זה מותר. וכ"כ בס' שנות חיים (פרשת בהר דף קמא ע"א). והו"ד בס' עבודה ברורה (ברכות שם במילואים שבסוף הספר סימן יג). ע"ש. לא יגהה מזור לנ"ד, שכן הם כבר התחרטו בפסוק הקודם, ומה צורך יש שראובן יוכיחם שוב.

וי"ל דמה שאמרו ז''ל (אבות פ"א מ"ז) אל תתחבר לרשע היינו גם למעשי רשע, והם אמרו 'אנחנו', שכללו גם את ראובן בעוונם, ולכן הוא היה צריך להודיע שלא היה שותף בעוון זה.

ויש לבאר הטעם כמ"ש אאמו"ר נר"ו למה יש למנוע מראית העין, כי אמרו ז''ל (ברכות כח ע"ב) אמר להם יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם, אמרו לו תלמידיו עד כאן, אמר להם ולואי תדעו כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם. ואם האדם עושה דברים שיש בהם משום מראית העין, ומתרגל לחשוב שאין בזה פגם שיחשבו עליו דברים אשר לא כדת, מאבד את כח ההרתעה (שלא יראוהו אחרים בקלקלתו) העוזר לו נגד היצר הרע. עכ"ל. וה"ה בנ"ד, אם חושבים עליו שלא כדת שהוא שותף למעשי רשע, מאבד את כח ההרתעה בזה.

ועוד י"ל עפ"ד הרב צרור המור שהיו מתווכחים האחים ביניהם מי ישאר ביד יוסף כערב, וראובן אמר שאין הוא אשם בעוון זה ולא עליו להשאר. ע"ש.

ועוד י"ל עפ"ד הרב אור החיים שהאחים אמרו שמה ששפטו את יוסף שהוא רשע ודינו במיתה היה בצדק, ושהעונש הבא עליהם הוא רק על מה שלא ריחמו עליו, וע"ז אמר להם ראובן שהמשפט עצמו היה שלא כדין. וכ"כ במלבי"ם. והובאו דבריהם בס' אוצר מפרשי התורה (אות שעג). ע"ש. גם הביא שם דברי מהר"י אברבנאל שהאחים אמרו ששוגגים הם בזה, ולזה אמר להם ראובן שבמזיד עשו כי הוא התרה בהם. ע"ש. ולפי דברי הרב פרי האדמה וסיעתיה הנ"ל אם כוונתו שיחזור בתשובה שרי. וא"כ בנ"ד שביאר להם מה עוונם שעדיין לא שבו בתשובה כראוי, שרי.

  

וישב (לז לד), ויתאבל על בנו ימים רבים.

    וכתב רבינו יצחק אברבנאל: ואמנם בהפלגת אבלות יעקב הוא מקום תימה רב וכו'. ע"ש. וכתב בדרשות חתם סופר (דף קפה ע"ב) שיעקב לא היה לו להתאבל כי אם לשמוח ולבטוח בישועתו. ע"ש. וה"ד בקו' באר הפרשה (פרשת וישב תשפ"ה עמוד יב). ע"ש.

    ואפשר לומר שהתאבל עליו הרבה כי חשב שנהרג על ידו כמו שכתבו הפוסקים שהשולח שליח ונהרג, יש לו לבקש כפרה על זה. ויתירה מזו כתב רבינו אברהם בן הרמב״ם בפירושו על התורה (לעיל פסוק יג) שיעקב ידע שמסוכן היה לשלוח את יוסף אצל אחיו. ע"ש. והו"ד בקו' באר הפרשה (שם עמוד ה). וא"כ אשם הוא בזה. ושו"ר למהר"א וייס נר"ו (מח"ס מנחת אשר) שהאריך בזה. וכבר כתב רבינו יונה בשערי תשובה (שער א סימן מח ושער ד סימן כא) שהחוטא שחזר בתשובה יש לו להצטער כל ימיו על חטאו.