שלח (יג טז), ויקרא משה ליהושע בן נון יהושע. ופרש"י, יה יושיעך מעצת מרגלים.

וכתב בס' זרע שמשון (ר"פ שלח) בשם המפרשים להקשות מדוע התפלל משה על יהושע ולא על האחרים שה' יצילם מיצר הרע, ונראה משוא פנים בדבר. ותירץ עפמ"ש בלקוטי תורה להאר"י (ר"פ שלח) שנתעברו נשמות י"ב שבטים בי"ב מרגלים כדי שלא יבואו, ועם כל זה לא הועיל כלום וכו', אמנם לוי התגלגל ביהושע, כי שבט לוי לא שלח מרגל כי אין לו חלק בארץ. וביאר הרב זרע שמשון שעפ"ז יובן שמשה התפלל על יהושע דוקא הואיל שנשמת לוי היתה ראש שבטו של מרע"ה.

ובקונטרס באר הפרשה (פרשת שלח תשפ"ד עמוד ה) ביאר עפ"ד האר"י באופן אחר, שמכיון שראה מרע"ה שלא נתעברה ביהושע נשמת שום שבט, לכן התפלל עליו ונתעברה בו נשמת לוי.

ולכאורה מוכרח מדברי האר"י כן, שכן כתב שהתפלל עליו ונתעברה בו נשמת לוי. וא"כ תיקשי להרב זרע שמשון שביאר שהתפלל עליו לאחר שראה שנתעברה בו נשמת לוי.

וי"ל שב' תפילות היו, הראשונה שתתעבר בו נשמת לוי, ושוב התפלל עוד שיוושע מעצת מרגלים.

ולכאורה יש להקשות ע"ד הרב זרע שמשון שכן מרע"ה היה רועה נאמן לכל ישראל, ומדוע יתפלל דוקא על נשמת לוי ולא על נשמת שאר השבטים.

וי"ל ששבט לוי היו מבודדים מכל השפעה שלילית בהיותם יושבים על התורה ועל העבודה, ועל כן קשה להם יותר לעמוד בנסיון של השפעה שלילית מאשר שאר השבטים שכן לא היו רגילים בניסיונות מעין אלו. וכן היא גם נשמת לוי שהיא שורש כל השבט. וכיו"ב מצינו בס' רוח חיים למהר"ח מוולוז'ין (פ"ה מ"ג) שביאר שנסיונות האבות עוזרים לנו בניסיונות החיים לעוברם בקלות. ע"ש. וה"ה איפכא, שאם האדם לא עבר נסיונות בחייו, קשה לו יותר לעמוד בנסיון הבא עליו. וראה בקונטרס באר הפרשה (שם עמוד ט הערה יג) בשם הרב אורי זוהר שקל יותר לבעל תשובה לעמוד בנסיון, שכן כבר ראה שאין ערך לתענוגי העולם הזה.

ואפשר לבאר שלכן שבט לוי לא שלח מרגל. ויש שביארו שהוא משום שלא נטלו חלק בארץ (עי' בפורום אוצר החכמה). ועדיין יקשה, שכן שבט לוי התפרנס מהמתנות שקיבלו משאר השבטים, וא"כ היו מעוניינים ששאר השבטים יצליחו במעשה ידיהם כדי שגם הם יתפרנסו בכבוד על ידי זה, וא"כ היו מעוניינים גם הם לראות שאכן היא ארץ זבת חלב ודבש. וע"פ הנ"ל יבואר שמכיון שהיו מבודדים מכל השפעה שלילית חששו לשלוח אחד מהם כמרגל שמא יושפע לרעה מהאחרים וכנ"ל.

ואפשר עוד לבאר עפמ"ש בקובץ מרי"ח ניחוח (גליון תתלד דף יא סע"א) בשם הרב בן איש חי (דרושים לפרשת שמות) ש'לוי' מילואו הוא 'אין', שכוחם של הלויים הוא בענוה. ואפשר שלכן היה קשה להם לעמוד כנגד השפעת הסביבה בגלל ענוותנותם. וכיו"ב מצינו לשאול שבגלל ענוותנותו אמר (שמואל א טו כד) 'כי יראתי את העם' [ועי' במש"כ בס"ד בגליון ספר מקור אהרן למהר"א אזולאי (עמוד עב)].

ועוד אפשר לבאר שלכן נתעברה נשמת לוי ביהושע דוקא, שכן לוי היה עניו וכנ"ל, וכמו כן יהושע וכדאיתא ביונתן בן עוזיאל כאן. וראה עוד בדברי הרב זרע שמשון שכתב שלכן התפלל עליו משה בשם י"ה, כי שם י"ה אינו שורה על בעלי גאוה, ד'גאוה' בגימטריא י"ה וכמ"ש המקובלים (שער רוח הקודש תיקון ז). ולכן התפלל עליו שלא יכשל במדת הגאוה שנכשלו בה המרגלים שנתיראו שיעבירו מהם הגדולה להיות ראשים. ע"ש. ואפשר לומר עוד שחטאו במדת הגאוה שחשבו שהם יכולים לראות אם טובה הארץ או לא לאחר שהקב"ה אמר כבר שטובה הארץ מאוד מאוד, והאדם העניו לעולם לא יחשוב שהוא צודק ובוראו טועה.

ומש"כ עוד הרב זרע שמשון שם שיהושע היתה לו כבר אות אחת משם י"ה בשמו, ונוספה לו האות החסרה. ע"ש. אפשר להוסיף מש"כ בקונטרס באר הפרשה (שם דף י ע"ב) שהקב"ה עוזר אם הוא מתאמץ. ע"ש. ולכן יהושע היתה לו כבר אות אחת, כי כבר התאמץ בזה קודם וכדברי יב"ע.

ועפ"ד המקובלים הנ"ל יבוארו דברי הש"ס (סוטה יז ע"א) איש ואישה שזכו שכינה ביניהם. ופרש"י, שהרי חילק את שמו ושיכנו ביניהן, י' באיש וה' באשה. והקשה בס' שם משמואל (אמור תרע"ג), למה נתיחד לזה שם זה דוקא. ע"ש. ולהנ"ל יבואר, שכן כדי שישכון השלום בביתו יש לו להתנהג בענוה ובויתור.

 במדבר (א יח), ויתילדו על משפחותם וגו'.

וכתב בספר לקח טוב - דרשות רבי יוסף פינטו (במדבר סוף עמוד קפא): במדרש (ילקוט שמעוני במדבר רמז תרפד), בשעה שקבלו ישראל התורה, נתקנאו אומות העולם, אמרו מה ראו אלו להתקרב מכל האומות, סתם הקב"ה פיהם, ואמר להם הביאו לי ספר יוחסין שלכם כשם שהביאו בני, דכתיב ויתילדו על משפחותם וכו', וקשה דלמה נתקנאו, דהא אמרו ז"ל (ע"ז ב ע"ב) ה' מסיני בא וכו' (ברכה לג ב), מלמד שהלך הקב"ה לבני עשו, פירוש לשר של עשו [כן הוא בזוהר הקדוש], לקבל התורה, אמרו לו תורה מה כתיב בה, אמר להם לא תרצח, אמרו אין אנו מקבלים אותה, דקבלה בידינו ועל חרבך תחיה (בראשית כז מ), ובני ישמעאל אמרו לו גם כן כך, אמר להם לא תנאף, אמרו לו קבלה בידינו ידו בכל ויד כל בו וכו' (בראשית טז יב), אלמא דלא רצו הם לקבל התורה. ע"ש מה שתירץ. וכן הקשה בס' זרע ברך מהדורה בתרא (ר"פ במדבר). ע"ש. ועי' בחידושי רבי רפאל חיים בן עטר (דף קלח רע"ב).

י"ל שהקנאה אינה טענה על הקב"ה, אלא שאפילו אם הם מודים שהם אשמים שלא רצו לקבל התורה, עדיין הם מקנאים בתוצאה. כמו שמצינו אצל בני אדם שהעצל מקנא בהצלחת הזריז, אף שהוא גרם בעצלותו שלא הצליח כמותו.

ועוד כתב להקשות בספר לקח טוב (שם): מה היא התשובה שאמר להם הביאו ספר יוחסין וכו'. ע"ש. וכן הקשה בס' שבות יהודה למהר"י אלבאז (ר"פ במדבר). ע"ש.

וי"ל שהכוונה היא שבזכות האבות קיבלו התורה, כדאיתא בשמות רבה (פכ"ח סימן ב) וַיִּקְרָא אֵלָיו ה' מִן הָהָר לֵאמֹר, בזכות ההר, ואין ההר אלא אבות שנאמר (מיכה ו, ב) שמעו הרים את ריב ה', ומשה עלה אל האלהים עלה בענן וירד בענן וזכות אבות עולה ויורדת עמו. ע"כ. ועי'  בס' אהבת ישראל למהר"י אבוחצירא (דרוש א למתן תורה סוף עמוד נב). ואפשר לבאר עפמ"ש בס' רוח חיים על אבות (פ"ה מ"ג): עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו, כאן אמר אברהם אבינו, ולעיל אמר מנח ועד אברהם. ולא אמר אבינו. ירצה בזה, על פי מה שכתוב (משלי כ ז): מתהלך בתומו צדיק, אשרי בניו אחריו. כי כמה מדות שהצדיק טרח ויגע להשיגם, לבניו אחריו המה כטבע מוטבע, ובקצת יגיעה יגיעו לזה האבות, שמעשה אבות יעשו בנים וכו'. ע"ש. שכן קשה לקיים התורה, וכמו שאמרו האומות להקב"ה, ועם ישראל מסוגלים לזה בזכות האבות שעמדו בנסיונותיהם.

ואפשר לומר שזו כוונת הש"ס (שבת פח ע"א) שכפה עליהם את ההר כגיגית, דהיינו האבות, שמא ירצו לחזור בהם מחמת האש הגדולה (כמ"ש בתוס' שם ד"ה כפה), אמר להם הקב"ה שאין הדבר קשה עליהם, ואל להם לחזור, שכן זכות אבותם מסייעתם.

ועוד כתב להעיר בספר לקח טוב (שם) שלא הלך הקב"ה כי אם לשתי אומות שהם עשו וישמעאל ולא לאחרים. ע"ש. וכן בהעיר בס' זרע ברך (שם). ולהנ"ל מובן שאומות אלו דוקא רצו לקבל את התורה, כי הם חשבו שיש להם מקצת זכות אבות כי הם בני אברהם ויצחק. משא"כ שאר אומות שאינם מצאצאיהם, ולכן לא היה להם הו"א כלל שתינתן התורה להם, כי אין להן זכות אבות.

וראיתי בס' שבות יהודה (שם) שהקשה ע"ד הרב זרע ברך הנ"ל, שבש"ס (ע"ז ב ע"ב) איתא שהקב"ה החזיר את התורה על כל האומות, ולא לעשו ולישמעאל בלבד. 

וי"ל שהן אמת שכן הוא בש"ס ובספרי (פרשת וזאת הברכה אות שמג) ובפרקי דרבי אליעזר (פרק מא). אולם בפסיקתא רבתי (פיסקא כא) איתא שהלך לעשו ולישמעאל ולעמון ולמואב, וי"ל שגם לעמון ולמואב יש זכות אברהם, שלוט הלך עמו והסתופף בצלו.

 בחוקותי (כו ג) אם בחוקותי תלכו וגו'.

וכ' בבעל הטורים: אם בחקתי תלכו, בגי' עמלים בדברי תורה. סמך אם בחקותי לשבת וע''א לומר ששקולים הם ככל המצות והחוקים. ע"כ. ואפשר להוסיף שסמך ענין שבת לענין עמלות בתורה, כי לא ניתנה שבת אלא כדי לעסוק בתורה כדאיתא בירושלמי (שבת פט"ו ה"ג): "לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהם בדברי תורה". עוד אמרו חכמים: "אמרה תורה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, כשיכנסו ישראל לארץ, זה רץ לכרמו וזה רץ לשדהו, ואני מה תהא עלי? אמר לה: יש לי זוג שאני מזווג לך ושבת שמו, שהם בטלים ממלאכתם ויכולים לעסוק בך" (טור א"ח סימן רצ בשם המדרש). עוד אמרו חכמים (תדבא"ר א): "כך אמר להם הקב"ה לישראל: בָּנַי, לא כך כתבתי לכם בתורתי: לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה (יהושע א ח), אף על פי שאתם עושים מלאכה כל שישה ימים, יום השבת יעשה כולו תורה. מכאן אמרו, לעולם ישכים אדם וישנה בשבת, וילך לבית הכנסת ולבית המדרש, יקרא בתורה וישנה בנביאים, ואחר כך ילך לביתו ויאכל וישתה, לקיים מה שנאמר (קהלת ט ז): לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשְׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ". ועי' בפניני הלכה (שבת פ"ה סעיף א).

גם אפשר לבאר הסמיכות של העמלות בתורה ליראת המקדש, שכן מציון תצא תורה, מלשכת הגזית שבה מושב הסנהדרין, וכן מהכהנים והלויים אשר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל (ברכה לג י).

גם אפשר לבאר הסמיכות של העמלות בתורה לאיסור עבודה זרה, שכן מי שאינו עוסק בתורה סופו לכפור בעיקר וכמ"ש רש"י להלן (פסוק טו). וראה בפורום לתורה.

וכ'  עוד בבעל הטורים: אם בחוקתי תלכו, ר''ת אבת שתלכו בדרכי אבות. ע"כ. ואפשר לבאר שלכן הסמיכות לשבת, שכן אמרו חכמי זמנינו שעיקר חינוך הבנים הוא בשבת (ראה בספר שבת בשמחה עמוד ל).

וכ'  עוד בבעל הטורים: בחוקתי תלכו. היא היראה וכתיב יראת ה' היא אוצרו אם תמלאו את אוצרותי אמלא אוצרותיכם יפתח ה' לך את אוצרו. ועשיתם אתם, אותיות אמת. ע"כ. ואפשר לבאר הסמיכות לשבת, כי בשבת אפילו עם הארץ יש לו יראת שמים ואומר אמת כמו שכתבו הרמב"ם (בפירוש המשניות דמאי פ"ד ה"א) בשם התלמוד, והתוספות (כתובות נה ע"ב ד"ה ובתרומת) בשם הירושלמי (דמאי פ"ד ה"א).

גם אפשר לבאר שמה שביאר שהיא היראה הוא משום הסמיכות ל'ומקדשי תיראו' שבפסוק הקודם.

ראה (טו י), נתן תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו.

ושמעתי מאאמו"ר נר"ו שאם ירע לבבו בתתו, הרי שאותה צדקה לא תיטיב לעני ולא תשפר את מצבו, וכמו שאמרו ז"ל [זוה"ק שמות ג סע"א] על הכתוב (משלי כג ו) לא תלחם את לחם רע עין. עכ"ד נר"ו. וכ"כ בספרו אוצר הפרשה החדש כ"י. וכיו"ב איתא במדרש רבה (פרשת בהר פל"ג ס"ד), אמר העשיר לאותו העני לית את אזיל לעי ונגים חמי שקיין חמי כרעין חמי כרסוון חמי קפרן, א"ל הקדוש ברוך הוא לא דייך שלא נתת לו משלך מאומה אלא במה שנתתי לו אתה מכניס לו עין רעה. וכן ביאר בזה בס' לקח טוב - דרשות רבי יוסף פינטו (פרשת ראה סוף עמוד קיא) מאמר הכתוב (ראה טו ט) וראה עינך באחיך האביון ולא תתן לו, שלא תכהו בעין הרע ואומר כמה גדולים שוקיים שלו ועיניים שלו וידיו ורגליו והוא חזק יותר ממני ובריא אולם, ולמה לא ילך מלאכתו ולהיות עובד אדמה בשכר, נמצא מלבד שלא יתן לו נותן בו עין רעה.

ואפשר לבאר עוד בהקדם דברי רש"י על הפסוק נתן תתן לו, אפילו מאה פעמים. ולכן נסמך לזה שלא ירע לבבו, כי אם ירע לבבו בתתו לו, אין הברכה שרויה באותו ממון, ואז יבוא שוב במהרה לבקש ממנו צדקה אפילו מאה פעמים. והסכים אאמו"ר נר"ו לדברינו.

ובזה מיושב מה שהקשה מהר"ר יגאל כהן נר"ו (מח"ס בחסדך בטחתי ועוד) בשם הרב אהבת חסד, שיש להבין איך אפשר לבקש מאדם לתת מאה פעמים ולומר לו “ולא ירע לבבך בתתך לו”. ע"ש. וכנראה כוונתו לדברי הרב אהבת חסד בדיני הלואה (פ"א ס"ז בסוגריים). ולהנ"ל יובן, שעצה טובה קמשמע לן קרא שאם לא ירע לבבו בתתו לו לא יצטרך לתת לו כל כך הרבה פעמים.

נשא (ו כו), ישא ה' פניו אליך.

וכתב אאמו"ר נר"ו בס' אוצר הפרשה החדש כ"י (לעיל פסוק כג): במדרש הוסיפו שברכת כהנים היא גם למלאכים, וצ״ע הלא בגמ׳ ברכות (כ:) אמרו מלאכי השרת לפני הקב״ה, רבונו של עולם, כתוב בתורתך (דברים י) אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד, והלא אתה נושא פנים לישראל, דכתיב ״ישא ה׳ פניו אליך״, אמר להם וכי לא אשא להם פנים לישראל, שכתבתי להם בתורה (דברים ח) ״ואכלת ושבעת וברכת את ה׳ אלהיך״, והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה. ע״כ. והנה המלאכים לא אוכלים, ואם לא אוכלים לא מברכים ברכת המזון, ואם כן גם לא מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה. ואין טעם לשאת פנים למלאכים, ולא מתאים להם לומר ישא ה׳ פניו אליך, כי דוקא לעם ישראל, שמדקדקים עד כזית ועד כביצה ראויים לברכם ישא ה׳ פניו אליך, אבל למלאכים יש לקיים, ״אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד״, ואינם ראויים לברכה.

ויש לומר, דאיתא בשבת (פח ע"ב) שכאשר עלה משה למרום, המלאכים טענו מה לילוד אשה בינינו, מדוע לתת תורה לבשר ודם, ״תנה הודך על השמים״, ואמר הקב״ה למשה החזר להם תשובה, אמר משה לפניו, רבונו של עולם מתירא אני, שמא ישרפוני בהבל שבפיהם, אמר לו אחוז בכיסא כבודי, והחזר להם תשובה, אמר משה לפניו, רבונו של עולם תורה שאתה נותן לי, מה כתוב בה, ״אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים״, אמר להם למצרים ירדתם לפרעה השתעבדתם, תורה למה תהא לכם וכו׳. ושוב מה כתוב בה ״לא תרצח לא תנאף לא תגנוב״, קנאה יש ביניכם, יצר הרע יש ביניכם, מיד הודו לו להקב״ה, מיד כל אחד ואחד נעשה לו אוהב, ומסר לו דבר, שנאמר ״עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות לאדם״, בשכר שקראוך אדם, לקחת מתנות, אף מלאך המוות מסר לו מתנות, שנאמר ״ויתן את הקטורת ויכפר על העם״.

דרכו של עולם, כאשר יש מחלוקת ומלחמה, ואחד ניצח והשני נחל תבוסה, אין המנהג שהמפסיד יתן מתנות למנצח, ולואי שיקיים בנפשו, ואתם תחרישו, כי הוא הובס, ומה לו ליתן מתנות. ואילו המלאכים שהגיעו למצב שהיה חשש, שישרפו את משה בהבל שבפיהם, ומשה הצליח להשיב להם תשובה כהוגן, לא רק שהם לא שמרו לו טינא אלא נתנו לו מתנות. דבר זה מגלה על הרוח הנדיבה, ואצילות הנפש של המלאכים שנתנו מתנות למשה, כפרס על נצחונו. ואפילו מלאך המוות מסר לו את הסגולה של הקטורת. בגלל דבר זה הם ראויים לישא פניהם, גם הם נהגו דבר שאינו דרך הטבע. לכן ראויים הם לברכת כהנים. עכת"ד אאמו"ר נר"ו.

ועוד יש לומר שהמלאכים גם הם בירכו ברכת המזון אצל אברהם אבינו למרות שלא אכלו, ואם כן גם להם הקב"ה נושא פנים.

וראיה לדבר שבירכו ממה דאיתא בבבא מציעא (פז ע"א) שרצו לשגר לשרה כוס של ברכה. הן אמנם בתורה תמימה (בראשית פי"ח הערה כט) ביאר שאין הכוונה לכוס ברכת המזון. אולם ראה בדרוש למעלת התורה למהר"מ דלויה (הנדפס בספר תורת משפחת דלויה דף רעא רע"א) שכתב שהמלאכים ירדו כדי לאכול אצל אאע"ה ולברך ברכת המזון, וכוונתם בזה היתה להוציא את האדמה מכלל ארור ולהכניסה בכלל ברוך. ע"ש.

ובזה אפשר ליישב מה שהקשה בס' ישמח משה (יתרו כט ג) וז"ל: במדרש רבה (שמו"ר פכ"ח סימן א) באותו שעה בקשו מלאכי השרת לפגוע בו, צר קלסתר פניו דומה לאברהם ואמר להם הקב"ה וכי אין אתם מתביישים ממנו לא זהו שירדתם לביתו ואכלתם אצלו, זה שאמר הכתוב (תהלים סח יט) עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם, בשביל אברהם שנקרא האדם הגדול בענקים (יהושע יד טו), עד כאן. והנה המדרש הזה אומר דרשוני וכו', וכי בשביל שאכלו אצלו, יניחו לו ליטול חמדה גנוזה. ע"ש. ולהנ"ל יובן, שכן לא יצדק לפניו כל חי אם מדת הדין קיימת ואינו נושא לנו פנים, ואפילו המלאכים שאין להם בחירה מצינו שנענשו כשחטאו (ועי' בזה בס' מגדים חדשים), ולכן ללא נשיאת פנים אי אפשר לאדם לקבל התורה וחי בהם. והמלאכים טענו שגם הם הקב"ה נושא להם פנים שכן גם הם בירכו ברכת המזון, ועל זה אמר להם הקב"ה וכי אין אתם מתביישים שעל ידי הפת שנתן לכם הוא אתם טוענים שיש לכם היכולת לקבל את התורה להוציא מידי צאצאי אאע"ה.

ועוד יש לבאר טעם נשיאת הפנים למלאכים בהקדם השאלה מה ההו"א של המלאכים לקבל את התורה אם אינם יכולים לקיים את המצוות המעשיות. וצריך לומר שרצו לקיים המצוות על ידי הלימוד והמחשבה לקיימן כמ"ש בכיו"ב הרמ"ז ז"ל בס' פרשת רא"ה (פרשת תולדות ד"ה ויהי דף כא סע"א ופרשת וישלח ד"ה ויצו דף כו ע"ב) [ועי' במש"כ בס"ד בחי' פרשת ראה (טו ד)], ומרע"ה טען שמ"ש המפרשים היינו באדם ששייך בקיום המצוות ואפילו מקצתן בלבד משא"כ המלאכים שאינן שייכים כלל במצוות, והו"ל כדמיון אסמכתא דלא קניא. ולפי זה י"ל שכאן מצינו שהמלאכים רצו לקיים המצוות (ע"י הלימוד והמחשבה) אע"ג שאינם מחוייבים בדבר, ולכן גם הקב"ה ישא פנים להם.

ועל פי הדברים האלה יבואר ענין הסגולה למציאת זיווג שאמרו חכמי זמנינו ללמוד מסכת כלה [עי' בקונטרס הזכרונות (שער סגולות חיים עמ' קד) – אוהב ציון]. וכתב מהרש"י בארי נר"ו (מח"ס דעת שלמה ועוד) במאמרו שנדפס בקובץ מעשה המשפט (גליון קיא עמוד ב) שהוא משום מה שהשוה בספר חסידים (סימן רסא) לימוד מסכת מועד קטן שלא רגילים ללומדה, לאשה התופרת תכריכים שאין לה קופצין. ע"ש. והו"ד בקצרה בקונטרס קצירת האומר (דף מה סע"ב). ודוחק הוא לילף מהמשל שהביא בספר חסידים, ובפרט שבמשך הוא דוקא על עניני אבלות שבני אדם חוששים מזה. ונראה יותר שהרווק כשלומד מסכת כלה הוא מכוון לקיים בזה מצוות פריה ורביה וחושב מתי תגיע מצוה זו לידיו וכנ"ל בשם המפרשים,  ומכיון שמתאוה למצוה זו, הרי אמרו במכות (י ע"ב) בדרך שאדם רוצה לילך מוליכים אותו, ואמרו בשבת (קד ע"א) הבא ליטהר מסייעין אותו. ולכן יזכה בזה לזיווגו.

משלי (ט יא), ויוסיפו לך שנות חיים.

ובקונטרס בית נאמן (גליון שנט עמוד א) כתב שבכתר ארם צובא הלמ"ד דגושה, וביאר הטעם כי אפשר לקרותה 'ללך' בגימטריא שמונים, שחיי האדם לאחר גיל שמונים הם בצער. ע"ש.

ואפשר לבאר עוד בהקדם מאמר הכתוב (לך יב א) לך לך מארצך, ופרש"י להנאתך ולטובתך. שכן 'לך' יתירא היא, ולכן ביאר כן. ואילו בקרא דויוסיפו לך שנות חיים תיבת 'לך' אינה יתירה, ולכן יש דגש כדי לומר דהיינו להנאתך דוקא, ולא יותר מגיל שמונים.

 

קדושים (יט טו), לא תעשו עול במשפט, לא תשא פני דל, ולא תהדר פני גדול, בצדק תשפוט עמיתך.

ופירש רש"י, בצדק תשפוט עמיתך, כמשמעו. ד"א הוי דן את חבירך לכף זכות. והוא מדברי הש"ס (שבועות ל ע"א) דילפי מהכא שיש לדון לכף זכות.

והקשה בקונטרס באר הפרשה (אחרי מות - קדושים תשפ"ג עמוד כו אות כד) בשם מהר"ר יעקב מפשעווארסק, שלכאורה צ"ב מהו הלשון 'בצדק תשפוט עמיתך', טפי היה לו לומר לכף זכות תשפוט עמיתך, מהו 'בצדק'. ע"ש.

וי"ל בהקדם מש"כ בקונטרס באר הפרשה (שם עמוד כז ד"ה יתירה) בשם הרב אוצר החיים (פרשת משפטים) בשם רבינו הבעש"ט לבאר דברי המשנה (אבות פ"ב מ"ה) אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו, אל תדון את חברך לפרש מעשיו כי רעים המה, כי הסיבה שהינך רואה את הרע אינו אלא עד שתגיע למקומו, והינך לקוי באותו חסרון. ע"ש [והובא גם בבעל שם טוב על התורה (קדושים אות ב ואילך). ע"ש]. וכיו"ב איתא בש"ס (קדושין ע ע"ב) שאמר שמואל כל הפוסל במומו פוסל. וע"ע בפורום לתורה ובויקיפדיה.

ולכן פסוק זה שתחילתו מדבר על משפט צדק, מסיים שבצדק תשפוט עמיתך, שאם האדם שופט בצדק, הוא יכול גם לדון את חבירו השופט שבצדק הוא שופט. והאדם שהוא שלם באותו ענין הוא זה שיכול לדון באותו ענין את חבירו לכף זכות כנ"ל.