תרומה (כה ב), ויקחו לי תרומה.

ואיתא במדרש רבה (פל"ג סימן א), ויקחו לי תרומה, הה"ד (משלי ד ב) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו, אל תעזבו את המקח שנתתי לכם. יש לך אדם שלוקח מקח, יש בו זהב, אין בו כסף, יש בו כסף, אין בו זהב, אבל המקח שנתתי לכם, יש בו כסף, שנאמר (תהלים יב ז) אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף, יש בו זהב שנאמר (שם יט יא) הנחמדים מזהב ומפז רב וכו'.

וביאר בס' מי מנוחות למהר"ר רפאל בירדוגו: ולהיות שאמר הכתוב לקח טוב, ביאר מה הן טובותיו, ואמר יש לך אדם לוקח מקח יש בו כסף ואין בו זהב, ר"ל שהמובחר במתכות הוא הכסף והזהב, והנה הכסף והזהב מחולקים בטובותם, שהכסף חריף בהוצאה לעשות בו כל צרכי האדם, משא"כ בזהב. אמנם לכבוד ולתפארת הלבוש, הזהב הוא יותר טוב מהכסף. והנה התורה תכלול שתי הטובות, שהעוסק בה כל צרכיו נעשים וכענין אומרם (אבות פ"ג משנה ו) כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול דרך ארץ, ואם לכבוד ולתפארת כתיב (משלי ה יט) אילת אהבים ויעלת חן שמעלה חן על לומדיה, וכתיב (קהלת ח א) חכמת אדם תאיר פניו וכמו שאמרו (נדרים מט ע"ב) על רבי יהודה בר אלעאי ע"ה ולזה אמר שהתורה יש בה סגולת הכסף וסגולת הזהב. עכ"ל. והביא דבריו חתני כבני מהר"ר יעקב דניאל ן' זקן נר"ו בחידושיו על התורה. ע"ש.

ואפשר עוד לבאר שהכסף הוא להוצאה, ודמיא למעלת התורה שבזכותה יש לנו היתר ליהנות מהעולם הזה, שכן יעקב ועשו חלקו העולמות (כדאיתא בתנא דבי אליהו), והטעם דשרי לן ליהנות מהעולם הזה ואינו גזל הוא כי הקב"ה התנה שאם לא נקבל התורה יהפך העולם לתוהו ובוהו, וא"כ כשקבלנו התורה הרי זה כמציל מזוטו של ים שהרי אלו שלו וכמו שביארו בזה המפרשים ז''ל (עי' בשו"ת ויאמר יצחק ובס' תהלתו בפי להרמ"ז ז"ל מהדורה שניה עמוד לו ובמש"כ בס"ד בחי'). ודמיא גם לזהב ששומרים עליו מכל משמר וכמעט לא משתמשים בו יום יום, וכן הוא עיקר שכר התורה לעולם הבא.

ועוד אפשר לבאר דדמיא התורה לזהב שאין כדאי העולם להשתמש בו ונברא בשביל בית המקדש בלבד כדאיתא בבראשית רבה (פט"ז סימן ב), וה"ה התורה היא קודש ויש ללומדה באימה ביראה ברתת ובחלחלה (כדאיתא בברכות כב ע"א), ולמשמאילים בה סמא דמותא [כדאיתא בשבת (פח ע"ב). וראה בס' עין איה (שם ט פו)]. ומצד שני דמיא לכסף שידי כל אדם ממשמשים בה, ובקרן זוית היא מונחת וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול (כדאיתא בקדושין סו ע"א), ויש ללמדה בנחת [כמאמר הכתוב (קהלת ט יז) דברי חכמים בנחת נשמעים, וכמו שפירש הראב"ע שם] ובשמחה [שהיא א' מהדברים שהתורה נקנית בהן כדתניא באבות (פ"ו מ"ו)] ולא הקפדן מלמד [כדתנן באבות (פ"ב מ"ה). וראה בתפארת ישראל שם שהביא בזה מאה"כ דברי חכמים בנחת נשמעים] וגם תינוק המתחיל לדבר יש ללמדו תורה (כדאיתא בש"ע י"ד סימן רמה ס"ה), וגדולה מעלת לומדיה אפילו הוא ממזר [כדאיתא בהוריות (יג ע"א). וראה בפורום לתורה] וגוי (כדאיתא בע"ז ג ע"א).

וארא (ז ט), והשלך לפני פרעה יהי לתנין.

וביאר בדעת זקנים שהוא על שנתגאה ונקרא התנין הגדול נעשה לו אות מתנין וכו'. ובעל הטורים כ' שרמז לפרעה שיחזור להיות עפר רימה ותולעה. ובס' מי מנוחות למהר"ר רפאל בירדוגו כתב שרמז בזה שכבר נשלם הביקור של זוהמת הנחש. וחתני כבני מהר"ר יעקב דניאל ן' זקן נר"ו בחידושיו על התורה כתב לבאר שהנחש ארסו עולה מעט מעט ואינו מרגיש בו עד שהורגו, וכמו כן פרעה העבידם מתחילה בפה רך עד שלבסוף העבידם בפרך. ע"ש. ועי' בכלי יקר.

ואפשר לבאר עוד ע"פ מה דאיתא בערכין (טו ע"ב) שלעתיד לבוא מתקבצות כל החיות ובאות אצל הנחש ואומרות ארי דורס ואוכל זאב טורף ואוכל, אתה מה הנאה יש לך (הרי אתה אוכל חול ומה יצא לך מהריגתו) אומר להם וכי מה יתרון לבעל הלשון (הרי גם המספר לשה"ר לא נהנה). וה"ה גבי פרעה שהעבידם לריק, כי כל מה שבנו היה נופל כדאיתא בסוטה (יא ע"א).

ובזה אפשר ליישב מה שהקשה בפורטל דף היומי: נשאלת השאלה, והרי המציאות שונה, כולם יודעים שיש כן הנאה לספר לשה"ר, ומהי תשובת הנחש. ע"ש. וי"ל שכשם שבנו ישראל את פיתום ורעמסס וראו לפניהם את מה שבנו, אולם לאחר מכן היה נופל, כמו כן הנאת המספר לשון הרע היא לאותו רגע שמספר בלבד ולא יותר.

מקץ (מב כב), ויען ראובן אתם לאמר, הלוא אמרתי אליכם אל תחטאו בילד ולא שמעתם, וגם דמו הנה נדרש.

לכאורה קשה שהרי תנן בבבא מציעא (נח ע"ב): אם היו ייסורים באין עליו, אם היו חולאים באים עליו או שהיה מקבר את בניו, אל יאמר לו כדרך שאמרו לו חבריו לאיוב 'הלא יראתך כסלתך תקוותך ותם דרכך, זכר נא מי הוא נקי אבד'.

וכיו"ב הקשו המפרשים מב"מ (שם) כיצד אמרו רבנן לרב הונא (בברכות ה ע"ב) מי חשיד קב"ה דעביד דינא בלא דינא. ומה שתירץ בס' פרי האדמה ח"ג (פני האדמה פרשת בהר דרוש ב דף פא ע"ד) שרק היכא שמתכוון לביישו ולחרפו אסור, אבל אם מתכוון להוכיחו לטובתו הרי זה מותר. וכ"כ בס' שנות חיים (פרשת בהר דף קמא ע"א). והו"ד בס' עבודה ברורה (ברכות שם במילואים שבסוף הספר סימן יג). ע"ש. לא יגהה מזור לנ"ד, שכן הם כבר התחרטו בפסוק הקודם, ומה צורך יש שראובן יוכיחם שוב.

וי"ל דמה שאמרו ז''ל (אבות פ"א מ"ז) אל תתחבר לרשע היינו גם למעשי רשע, והם אמרו 'אנחנו', שכללו גם את ראובן בעוונם, ולכן הוא היה צריך להודיע שלא היה שותף בעוון זה.

ויש לבאר הטעם כמ"ש אאמו"ר נר"ו למה יש למנוע מראית העין, כי אמרו ז''ל (ברכות כח ע"ב) אמר להם יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם, אמרו לו תלמידיו עד כאן, אמר להם ולואי תדעו כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם. ואם האדם עושה דברים שיש בהם משום מראית העין, ומתרגל לחשוב שאין בזה פגם שיחשבו עליו דברים אשר לא כדת, מאבד את כח ההרתעה (שלא יראוהו אחרים בקלקלתו) העוזר לו נגד היצר הרע. עכ"ל. וה"ה בנ"ד, אם חושבים עליו שלא כדת שהוא שותף למעשי רשע, מאבד את כח ההרתעה בזה.

ועוד י"ל עפ"ד הרב צרור המור שהיו מתווכחים האחים ביניהם מי ישאר ביד יוסף כערב, וראובן אמר שאין הוא אשם בעוון זה ולא עליו להשאר. ע"ש.

ועוד י"ל עפ"ד הרב אור החיים שהאחים אמרו שמה ששפטו את יוסף שהוא רשע ודינו במיתה היה בצדק, ושהעונש הבא עליהם הוא רק על מה שלא ריחמו עליו, וע"ז אמר להם ראובן שהמשפט עצמו היה שלא כדין. וכ"כ במלבי"ם. והובאו דבריהם בס' אוצר מפרשי התורה (אות שעג). ע"ש. גם הביא שם דברי מהר"י אברבנאל שהאחים אמרו ששוגגים הם בזה, ולזה אמר להם ראובן שבמזיד עשו כי הוא התרה בהם. ע"ש. ולפי דברי הרב פרי האדמה וסיעתיה הנ"ל אם כוונתו שיחזור בתשובה שרי. וא"כ בנ"ד שביאר להם מה עוונם שעדיין לא שבו בתשובה כראוי, שרי.

  

וישב (לז לד), ויתאבל על בנו ימים רבים.

וכתב רבינו יצחק אברבנאל: ואמנם בהפלגת אבלות יעקב הוא מקום תימה רב וכו'. ע"ש. וכתב בדרשות חתם סופר (דף קפה ע"ב) שיעקב לא היה לו להתאבל כי אם לשמוח ולבטוח בישועתו. ע"ש. וה"ד בקו' באר הפרשה (פרשת וישב תשפ"ה עמוד יב). ע"ש.

ואפשר לומר שהתאבל עליו הרבה כי חשב שנהרג על ידו כמו שכתבו הפוסקים שהשולח שליח ונהרג, יש לו לבקש כפרה על זה. ויתירה מזו כתב רבינו אברהם בן הרמב״ם בפירושו על התורה (לעיל פסוק יג) שיעקב ידע שמסוכן היה לשלוח את יוסף אצל אחיו. ע"ש. והו"ד בקו' באר הפרשה (שם עמוד ה). וא"כ אשם הוא בזה. ושו"ר למהר"א וייס נר"ו (מח"ס מנחת אשר) שהאריך בזה. וכבר כתב רבינו יונה בשערי תשובה (שער א סימן מח ושער ד סימן כא) שהחוטא שחזר בתשובה יש לו להצטער כל ימיו על חטאו.

שלח (יג טז), ויקרא משה ליהושע בן נון יהושע. ופרש"י, יה יושיעך מעצת מרגלים.

וכתב בס' זרע שמשון (ר"פ שלח) בשם המפרשים להקשות מדוע התפלל משה על יהושע ולא על האחרים שה' יצילם מיצר הרע, ונראה משוא פנים בדבר. ותירץ עפמ"ש בלקוטי תורה להאר"י (ר"פ שלח) שנתעברו נשמות י"ב שבטים בי"ב מרגלים כדי שלא יבואו, ועם כל זה לא הועיל כלום וכו', אמנם לוי התגלגל ביהושע, כי שבט לוי לא שלח מרגל כי אין לו חלק בארץ. וביאר הרב זרע שמשון שעפ"ז יובן שמשה התפלל על יהושע דוקא הואיל שנשמת לוי היתה ראש שבטו של מרע"ה.

ובקונטרס באר הפרשה (פרשת שלח תשפ"ד עמוד ה) ביאר עפ"ד האר"י באופן אחר, שמכיון שראה מרע"ה שלא נתעברה ביהושע נשמת שום שבט, לכן התפלל עליו ונתעברה בו נשמת לוי.

ולכאורה מוכרח מדברי האר"י כן, שכן כתב שהתפלל עליו ונתעברה בו נשמת לוי. וא"כ תיקשי להרב זרע שמשון שביאר שהתפלל עליו לאחר שראה שנתעברה בו נשמת לוי.

         וי"ל שב' תפילות היו, הראשונה שתתעבר בו נשמת לוי, ושוב התפלל עוד שיוושע מעצת מרגלים.

ולכאורה יש להקשות ע"ד הרב זרע שמשון שכן מרע"ה היה רועה נאמן לכל ישראל, ומדוע יתפלל דוקא על נשמת לוי ולא על נשמת שאר השבטים.

        וי"ל ששבט לוי היו מבודדים מכל השפעה שלילית בהיותם יושבים על התורה ועל העבודה, ועל כן קשה להם יותר לעמוד בנסיון של השפעה שלילית מאשר שאר השבטים שכן לא היו רגילים בניסיונות מעין אלו. וכן היא גם נשמת לוי שהיא שורש כל השבט. וכיו"ב מצינו בס' רוח חיים למהר"ח מוולוז'ין (פ"ה מ"ג) שביאר שנסיונות האבות עוזרים לנו בניסיונות החיים לעוברם בקלות. ע"ש. וה"ה איפכא, שאם האדם לא עבר נסיונות בחייו, קשה לו יותר לעמוד בנסיון הבא עליו. וראה בקונטרס באר הפרשה (שם עמוד ט הערה יג) בשם הרב אורי זוהר שקל יותר לבעל תשובה לעמוד בנסיון, שכן כבר ראה שאין ערך לתענוגי העולם הזה.

        ואפשר לבאר שלכן שבט לוי לא שלח מרגל. ויש שביארו שהוא משום שלא נטלו חלק בארץ (עי' בפורום אוצר החכמה). ועדיין יקשה, שכן שבט לוי התפרנס מהמתנות שקיבלו משאר השבטים, וא"כ היו מעוניינים ששאר השבטים יצליחו במעשה ידיהם כדי שגם הם יתפרנסו בכבוד על ידי זה, וא"כ היו מעוניינים גם הם לראות שאכן היא ארץ זבת חלב ודבש. וע"פ הנ"ל יבואר שמכיון שהיו מבודדים מכל השפעה שלילית חששו לשלוח אחד מהם כמרגל שמא יושפע לרעה מהאחרים וכנ"ל.

ואפשר עוד לבאר עפמ"ש בקובץ מרי"ח ניחוח (גליון תתלד דף יא סע"א) בשם הרב בן איש חי (דרושים לפרשת שמות) ש'לוי' מילואו הוא 'אין', שכוחם של הלויים הוא בענוה. ואפשר שלכן היה קשה להם לעמוד כנגד השפעת הסביבה בגלל ענוותנותם. וכיו"ב מצינו לשאול שבגלל ענוותנותו אמר (שמואל א טו כד) 'כי יראתי את העם' [ועי' במש"כ בס"ד בגליון ספר מקור אהרן למהר"א אזולאי (עמוד עב)].

ועוד אפשר לבאר שלכן נתעברה נשמת לוי ביהושע דוקא, שכן לוי היה עניו וכנ"ל, וכמו כן יהושע וכדאיתא ביונתן בן עוזיאל כאן. וראה עוד בדברי הרב זרע שמשון שכתב שלכן התפלל עליו משה בשם י"ה, כי שם י"ה אינו שורה על בעלי גאוה, ד'גאוה' בגימטריא י"ה וכמ"ש המקובלים (שער רוח הקודש תיקון ז). ולכן התפלל עליו שלא יכשל במדת הגאוה שנכשלו בה המרגלים שנתיראו שיעבירו מהם הגדולה להיות ראשים. ע"ש. ואפשר לומר עוד שחטאו במדת הגאוה שחשבו שהם יכולים לראות אם טובה הארץ או לא לאחר שהקב"ה אמר כבר שטובה הארץ מאוד מאוד, והאדם העניו לעולם לא יחשוב שהוא צודק ובוראו טועה.

ומש"כ עוד הרב זרע שמשון שם שיהושע היתה לו כבר אות אחת משם י"ה בשמו, ונוספה לו האות החסרה. ע"ש. אפשר להוסיף מש"כ בקונטרס באר הפרשה (שם דף י ע"ב) שהקב"ה עוזר אם הוא מתאמץ. ע"ש. ולכן יהושע היתה לו כבר אות אחת, כי כבר התאמץ בזה קודם וכדברי יב"ע.

ועפ"ד המקובלים הנ"ל יבוארו דברי הש"ס (סוטה יז ע"א) איש ואישה שזכו  שכינה ביניהם. ופרש"י, שהרי חילק את שמו ושיכנו ביניהן, י' באיש וה' באשה. והקשה בס' שם משמואל (אמור תרע"ג), למה נתיחד לזה שם זה דוקא. ע"ש. ולהנ"ל יבואר, שכן כדי שישכון השלום בביתו יש לו להתנהג בענוה ובויתור. 

במדבר (א יח), ויתילדו על משפחותם וגו'.

וכתב בספר לקח טוב - דרשות רבי יוסף פינטו (במדבר סוף עמוד קפא): במדרש (ילקוט שמעוני במדבר רמז תרפד), בשעה שקבלו ישראל התורה, נתקנאו אומות העולם, אמרו מה ראו אלו להתקרב מכל האומות, סתם הקב"ה פיהם, ואמר להם הביאו לי ספר יוחסין שלכם כשם שהביאו בני, דכתיב ויתילדו על משפחותם וכו', וקשה דלמה נתקנאו, דהא אמרו ז"ל (ע"ז ב ע"ב) ה' מסיני בא וכו' (ברכה לג ב), מלמד שהלך הקב"ה לבני עשו, פירוש לשר של עשו [כן הוא בזוהר הקדוש], לקבל התורה, אמרו לו תורה מה כתיב בה, אמר להם לא תרצח, אמרו אין אנו מקבלים אותה, דקבלה בידינו ועל חרבך תחיה (בראשית כז מ), ובני ישמעאל אמרו לו גם כן כך, אמר להם לא תנאף, אמרו לו קבלה בידינו ידו בכל ויד כל בו וכו' (בראשית טז יב), אלמא דלא רצו הם לקבל התורה. ע"ש מה שתירץ. וכן הקשה בס' זרע ברך מהדורה בתרא (ר"פ במדבר). ע"ש. ועי' בחידושי רבי רפאל חיים בן עטר (דף קלח רע"ב).

וי"ל שהקנאה אינה טענה על הקב"ה, אלא שאפילו אם הם מודים שהם אשמים שלא רצו לקבל התורה, עדיין הם מקנאים בתוצאה. כמו שמצינו אצל בני אדם שהעצל מקנא בהצלחת הזריז, אף שהוא גרם בעצלותו שלא הצליח כמותו.

ועוד כתב להקשות בספר לקח טוב (שם): מה היא התשובה שאמר להם הביאו ספר יוחסין וכו'. ע"ש. וכן הקשה בס' שבות יהודה למהר"י אלבאז (ר"פ במדבר). ע"ש.

וי"ל שהכוונה היא שבזכות האבות קיבלו התורה, כדאיתא בשמות רבה (פכ"ח סימן ב) וַיִּקְרָא אֵלָיו ה' מִן הָהָר לֵאמֹר, בזכות ההר, ואין ההר אלא אבות שנאמר (מיכה ו, ב) שמעו הרים את ריב ה', ומשה עלה אל האלהים עלה בענן וירד בענן וזכות אבות עולה ויורדת עמו. ע"כ. ועי'  בס' אהבת ישראל למהר"י אבוחצירא (דרוש א למתן תורה סוף עמוד נב). ואפשר לבאר עפמ"ש בס' רוח חיים על אבות (פ"ה מ"ג): עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו, כאן אמר אברהם אבינו, ולעיל אמר מנח ועד אברהם. ולא אמר אבינו. ירצה בזה, על פי מה שכתוב (משלי כ ז): מתהלך בתומו צדיק, אשרי בניו אחריו. כי כמה מדות שהצדיק טרח ויגע להשיגם, לבניו אחריו המה כטבע מוטבע, ובקצת יגיעה יגיעו לזה האבות, שמעשה אבות יעשו בנים וכו'. ע"ש. שכן קשה לקיים התורה, וכמו שאמרו האומות להקב"ה, ועם ישראל מסוגלים לזה בזכות האבות שעמדו בנסיונותיהם.

ואפשר לומר שזו כוונת הש"ס (שבת פח ע"א) שכפה עליהם את ההר כגיגית, דהיינו האבות, שמא ירצו לחזור בהם מחמת האש הגדולה (כמ"ש בתוס' שם ד"ה כפה), אמר להם הקב"ה שאין הדבר קשה עליהם, ואל להם לחזור, שכן זכות אבותם מסייעתם.

ועוד כתב להעיר בספר לקח טוב (שם) שלא הלך הקב"ה כי אם לשתי אומות שהם עשו וישמעאל ולא לאחרים. ע"ש. וכן בהעיר בס' זרע ברך (שם). ולהנ"ל מובן שאומות אלו דוקא רצו לקבל את התורה, כי הם חשבו שיש להם מקצת זכות אבות כי הם בני אברהם ויצחק. משא"כ שאר אומות שאינם מצאצאיהם, ולכן לא היה להם הו"א כלל שתינתן התורה להם, כי אין להן זכות אבות.

וראיתי בס' שבות יהודה (שם) שהקשה ע"ד הרב זרע ברך הנ"ל, שבש"ס (ע"ז ב ע"ב) איתא שהקב"ה החזיר את התורה על כל האומות, ולא לעשו ולישמעאל בלבד.

וי"ל שהן אמת שכן הוא בש"ס ובספרי (פרשת וזאת הברכה אות שמג) ובפרקי דרבי אליעזר (פרק מא). אולם בפסיקתא רבתי (פיסקא כא) איתא שהלך לעשו ולישמעאל ולעמון ולמואב, וי"ל שגם לעמון ולמואב יש זכות אברהם, שלוט הלך עמו והסתופף בצלו. 

 בחוקותי (כו ג) אם בחוקותי תלכו וגו'.

וכ' בבעל הטורים: אם בחקתי תלכו, בגי' עמלים בדברי תורה. סמך אם בחקותי לשבת וע''א לומר ששקולים הם ככל המצות והחוקים. ע"כ. ואפשר להוסיף שסמך ענין שבת לענין עמלות בתורה, כי לא ניתנה שבת אלא כדי לעסוק בתורה כדאיתא בירושלמי (שבת פט"ו ה"ג): "לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהם בדברי תורה". עוד אמרו חכמים: "אמרה תורה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, כשיכנסו ישראל לארץ, זה רץ לכרמו וזה רץ לשדהו, ואני מה תהא עלי? אמר לה: יש לי זוג שאני מזווג לך ושבת שמו, שהם בטלים ממלאכתם ויכולים לעסוק בך" (טור א"ח סימן רצ בשם המדרש). עוד אמרו חכמים (תדבא"ר א): "כך אמר להם הקב"ה לישראל: בָּנַי, לא כך כתבתי לכם בתורתי: לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה (יהושע א ח), אף על פי שאתם עושים מלאכה כל שישה ימים, יום השבת יעשה כולו תורה. מכאן אמרו, לעולם ישכים אדם וישנה בשבת, וילך לבית הכנסת ולבית המדרש, יקרא בתורה וישנה בנביאים, ואחר כך ילך לביתו ויאכל וישתה, לקיים מה שנאמר (קהלת ט ז): לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשְׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ". ועי' בפניני הלכה (שבת פ"ה סעיף א).

גם אפשר לבאר הסמיכות של העמלות בתורה ליראת המקדש, שכן מציון תצא תורה, מלשכת הגזית שבה מושב הסנהדרין, וכן מהכהנים והלויים אשר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל (ברכה לג י).

גם אפשר לבאר הסמיכות של העמלות בתורה לאיסור עבודה זרה, שכן מי שאינו עוסק בתורה סופו לכפור בעיקר וכמ"ש רש"י להלן (פסוק טו). וראה בפורום לתורה.

וכ'  עוד בבעל הטורים: אם בחוקתי תלכו, ר''ת אבת שתלכו בדרכי אבות. ע"כ. ואפשר לבאר שלכן הסמיכות לשבת, שכן אמרו חכמי זמנינו שעיקר חינוך הבנים הוא בשבת (ראה בספר שבת בשמחה עמוד ל).

וכ'  עוד בבעל הטורים: בחוקתי תלכו. היא היראה וכתיב יראת ה' היא אוצרו אם תמלאו את אוצרותי אמלא אוצרותיכם יפתח ה' לך את אוצרו. ועשיתם אתם, אותיות אמת. ע"כ. ואפשר לבאר הסמיכות לשבת, כי בשבת אפילו עם הארץ יש לו יראת שמים ואומר אמת כמו שכתבו הרמב"ם (בפירוש המשניות דמאי פ"ד ה"א) בשם התלמוד, והתוספות (כתובות נה ע"ב ד"ה ובתרומת) בשם הירושלמי (דמאי פ"ד ה"א).

גם אפשר לבאר שמה שביאר שהיא היראה הוא משום הסמיכות ל'ומקדשי תיראו' שבפסוק הקודם.