ויחי (נ כד-כה), ויאמר יוסף אל אחיו אנכי מת ואלקים פקד יפקד אתכם וכו' והעלתם את עצמתי מזה.
וביאר אאמו"ר נר"ו בס' אהלי שם על רעק"א על התורה (עמוד נא) בשם רעק"א ש'אנכי מת' היינו שזוכר יום המיתה, ועל ידי זה לא מקנא ולא יקום באחיו, ורקב עצמות קנאה (כמאמר הכתוב במשלי יד ל), ומכיון שאינו מקנא עצמותיו אינן מרקיבים (כדאיתא בשבת קנב ע"ב), ולכן ביקש שיעלו את עצמותיו.
והקשה באהלי שם דשאני קנאה מנקמה, ועל הנוקם לא נאמר שעצמותיו אינן מרקיבים. ועוד הקשה שזכירת יום המיתה מביאה לידי הכנעה שמסייעת לאדם שלא ירצה ליקום, אולם אין הדבר עוזר למנוע קנאה.
וי"ל שהטעם שהמקנא עצמותיו מרקיבים כי הוא חי בהתמרמרות תמידית המכלה גוף לנפש ועצמות. וה"ה הנוטר ונוקם שחי בהתמרמרות, וא"כ גם עצמותיו מרקיבים. ומה שאמרו ז"ל שעצמותיו מרקיבים ולא אמרו כן גם כל בשרו, ביארה אמי מורתי תחי' שנלמד מכל שכן, אם עצמותיו שהן קשות כארז נרקבות, כל שכן הבשר הרך.
ובזה מבואר מה שהקשה בס' כל משאלותיך (פרשת ויחי) על מעשה שהיה שאשה שלא קינאה שהיה גופה קיים כמה שנים לאחר פטירתה, והקשה בשלמא העצמות אמרו ז"ל שלא מרקיבים, אולם הבשר אמאי לא נרקב. ע"ש. ולהנ"ל מבואר שה"ה הבשר אינו נרקב. והסכים עמדי אאמו"ר נר"ו. וכן מוכח מדברי התוס' (ב"ב יז ע"א ד"ה שבעה) שעצמותיו נרקבין היינו שגם בבשר לא שולט רימה.
ומה שהקשה שאין הענוה מסייעת למניעת הקנאה, כבר ביאר שם בשם הרב חובות הלבבות (שער הכניעה פ"י) שהמתגאה חושב שכל העולם צריך להיות שייך לו, כי מגיע לו, ולכן הוא מקנא.
