במדבר (א א), וידבר
ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחודש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים
לאמר.
ופרש"י, כשבא להשרות שכינתו עליהם
מנאן.
והקשה מהראי"ל שטיינמן ז"ל בס' אילת השחר (כאן)
בשם השפ"ח,
דהמשכן הוקם באחד בניסן, ולמה לא מנאן עד אחד באייר, ולא נזכר שבאחד באייר היה
תוספת בהשראת השכינה. והו"ד בקובץ כאיל תערוג (גליון רו דף א רע"א).
וי"ל דכמו שמצינו בשוכר בית בחו"ל של' יום מיקרי
קביעות (כמ"ש בש"ע י"ד סימן רפו סכ"ב), וכן גבי ציצית שאולה (כמ"ש בש"ע א"ח סימן יד
ס"ג), כמו כן הכא קביעות השראת השכינה הוי בל' יום. ושו"ר שכ"כ
בשפתי חכמים (אות ג). ע"ש.
ובצידה לדרך (כאן) מפרש שהמנין נדחה עד עכשיו משום שלאחר הקמת
המשכן הביאו הנשיאים קרבנות והיה להם כיום טוב והיו אסורים לעשות מלאכה באותם
הימים, ואח"כ היה ז' ימים פסח, הרי רובו של חודש יצא בקדושה, לכן לא מנאם בזה
החודש כלל. ע"כ. והוא כמו שמצינו לגבי אמירת תחנון בחודש ניסן, עי' בס' חזון
עובדיה על הלכות פסח (מהדורה שלישית עמ' א-ב).
והעיר מהראי"ל שטיינמן ז"ל (שם) וז"ל: וצ"ב
שהרי אין איסור למנות בימים אלו, ולמה זה סיבה שלא נמנו בימים אלו. ע"ש.
וי"ל לפי דברי הראשונים שהמתעסק כל היום בזה יש בו משום
שבות מן התורה, עי' בס' מאור ישראל (מ"ק ג ע"א).
ועוד יש לבאר עפ"ד הרב צדה לדרך הנ"ל, שחיבת
ישראל ניכרת היתה בכל החודש שבו הוקם המשכן, ויום טוב היה לנשיאים בהקריבם את
קרבנם, וליל שימורים הוא לה', וימי הפסח שהם סמל לחביבותם אצל המקום ביציאת מצרים,
ולכן כדי להראות חיבתם חיכה עד לאחר מכן, שכשם
שאין מערבין שמחה בשמחה, כדי שתהיה ניכרת כ"א בפ"ע, ה"ה שאין
מערבין חיבה בחיבה. 