בראשית (ג יז), ארורה האדמה בעבורך.

        לכאורה יש להקשות למה האדמה ארורה בעבור האדם ומה אשמתה. ועי' בס' שערי אהרן (מהדורה שניה ד"ה בעבורך). ורש"י (לעיל א יא) ביאר שהאדמה נענשה עכשיו על כי לא שמעה בקול ה' להוציא עץ פרי עושה פרי. והקשו המפרשים, מדוע לא נענשה מיד, ונדחה עונשה עד שחטא אדם. ועי' בס' שערי אהרן הנ''ל (לעיל א יא דף קפט ע"ב ד"ה והנה).

ויש לבאר שהאדמה לא שמעה בקול השם באומרו לה שתעשה עץ פרי עושה פרי, אולם ה' האריך אפו עמה, אבל עכשיו כשגם האדם לא שמע בקול ה' אפשר לומר שעשה זאת כי ראה שגם האדמה מרדה בה' [וכיו"ב פרש"י (תצא כה יח עה"פ אשר קרך בדרך), שהיו האומות מתייראים להלחם בישראל עד שבא עמלק והפיג את פחדם. ועי' בס' שערי אהרן הנ''ל (לעיל א יא דף קצ ע"ב ד"ה ועל)], ואם כך העבירה של האדמה עכשיו גדלה יותר ממה שהייתה, כי השפיעה גם על אחרים שימרו את רצון השם,  ולכן עכשיו העניש את האדמה בגלל מעשה האדם.

ועוד אפשר לבאר שהאדמה לא שמעה בקול השם כשאמר לה עץ פרי עושה פרי כי ידעה שלאדם הראשון יהיה קשה לעמוד בנסיון עץ הדעת, ומכיוון שגם העץ עצמו היה צריך להיות חלק מהנסיון כמאמר הפסוק (לעיל ג ו) כי טוב העץ למאכל וגו' ונחמד העץ להשכיל, לכן האדמה רצתה להקטין את נסיונו של אדם הראשון בעשותה שהעץ לא יהיה ראוי לאכילה ואם כך הניסיון נשאר רק על הפירות [וכל זה הוא שלא כמ"ד עץ הדעת אתרוג היה, שכן האתרוג טעם עצו ופריו שוה. ועי' בתוספות על התורה (לעיל א יא) ובס' שערי אהרן הנ''ל (לעיל פסוק ו ד"ה ויש)]. ולכן כשאדם הראשון למרות הקטנת הניסיון אכן חטא, התגלתה למפרע הטעות של האדמה שלא היה לה להמרות את רצון השם ולא הועילה בדבר כלום, שכן למרות התאמצותה אדם הראשון עדיין לא קיים את רצון בוראו. ויש ללמוד לקח מזה שאין לעשות חשבונות בקשר לקיום רצון שמים ויש לקיים את המצוות אפילו אם לדעתנו הפעוטה הדבר אינו כדאי בנסיבות העכשוויות, כל זמן שלפי ההלכה יש לקיים את אותה מצווה כתקנה.

וראה בשו"ת הרדב"ז (ח"א סימן רנו) שביאר שאדם הראשון חטא בגלל שחשב שכדאי להמרות את פי ה' פעם אחת בלבד כדי לזכות להיות ממשרתי עליון לעולם. ולפי דבריו יבואר שחטאו של אדם הראשון היה מעין חטאה של האדמה, שכן שניהם המרו את פי ה' בחושבם שכדאי הדבר כשהוא לתועלת גדולה, וא"כ מצינו שאדם הראשון למד טעות זו מהאדמה לעשות חשבונות רבים להמרות את פי ה' לתועלת, ולכן גדל עוון האדמה עתה שלמד ממנה אדם הראשון, ונענשה ביחד עמו.

אמור (כג מ). ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וגו'.

ואיתא במדרש תנחומא (סימן ב) שהכוונה היא 'ראשון לחשבון עוונות', וכבר האריכו האחרונים בביאור עניין זה, הלא בספרתם.

ואפשר לבאר בהקדם דברי השל"ה (מסכת סוכה תורה אור אות ע) שעשרת ימי תשובה הם מיום הכיפורים עד הושענא רבה. והו"ד בקונטרס באר הפרשה (סוכות תשפ"ו עמוד יא). ואפשר לבאר שמראש השנה עד יום הכיפורים יש לחזור בתשובה על העבירות עצמן, ואילו לאחר יום הכיפורים יש לעסוק בחשבון הנפש לראות מה הביא את האדם לחטוא, ומה חסרון יש בהשקפתו ובמידותיו שהביאו לידי עבירות אלו, וכשמתקן את השורש שפורה ראש ולענה, יוכל להמנע בקלות מלחטוא שוב.

והנה חשבון הנפש הזה הוא קשה יותר מאשר כשהאדם בודק על מה עבר, שכן עליו לזהות את המניעים שמאחורי כל עבירה שלו. ומצינו במנחות (מט ע"ב) שביקור התמיד הוא ארבעה ימים קודם שחיטה. וכמו כן בבדיקה זו, הוא מתחיל לזהות את חסרונותיו ארבעה ימים לאחר שהתחיל לעסוק בזה (וכיו"ב כ' בהגש"פ אור יצהר דף לא ע"ב ובס' קהלת יעקב למהר"י הכהן כץ עמוד רג).

והנה חג הסוכות עוזר לו לזהות כמה מהמניעים האפשריים למעשיו הרעים, ולכן דוקא ביום הראשון של החג הוא יכול להתחיל לראות את התוצאות של חשבון הנפש, שכן חג הסוכות מלמדנו כדלהלן:

א.     הזהירות מהשפעת הסביבה השלילית, שכן למרות שארבעת המינים מייצגים את הרבדים השונים של שומרי התורה והמצוות כמו שביאר המדרש (ויקרא רבה פרשה ל סימן יב), ועליהם להיות מחוברים (כמ"ש בב"י סימן תרנא סע"ב בשם הריקנאטי בפרשתן ד"ה ולקחתי), למרות כן האתרוג שהוא הצדיק הגמור אינו מתחבר בכל עת עם שאר רבדי האוכלוסיה אלא רק בשעת קיום המצווה כמ"ש בקונטרס באר הפרשה (סוכות תשפ"ו ריש עמוד לז) בשם שיחות חפץ חיים (עמוד קלג), שכן אמרו באדר"נ (פ"ט ה"ד) אל תתחבר לרשע אפילו לתורה (ועי' בביאור מדות ודעות על הלכות דעות להרמב"ם פ"ו ה"א).

ולכן גם דפנות הסוכה שמסמלות את העולם הזה (כמ"ש מהר"מ אלשיך, והו"ד בקונטרס באר הפרשה סוכות תשפ"ו בתחילתו הערה א), יש להם להיות סתומות ברובן, כדי שלא יוכלו להשפיע עליו לרעה הרשעים שסביבו, אבל במיעוטן הם פתוחות כי עליו להשפיע על אחרים.

ב.      חג הסוכות הוא זמן שמחתנו (כמו שקבעו חז"ל בנוסח התפילה), וללא שמחה אי אפשר לקיים את המצוות כראוי, וכמאמר הכתוב (תבוא כח מז) תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל וכמו שביאר בספר שערי קדושה למהרח"ו (ח"א ש"ב) שהשמחה היא הבסיס לקיום מצוות התורה ובלעדיה יקשה לו לקיימן

ג.       ג. ביאר הרשב"ם (להלן פסוק מג) שהישיבה בסוכה היא 'למען תזכרו כי בסוכות הושבתי את בני ישראל במדבר ארבעים שנה בלא יישוב ובלא נחלה, ומתוך כך תתנו הודאה למי שנתן לכם נחלה ובתיכם מלאים כל טוב ואל תאמרו בלבבכם כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה'. וכ"כ  רבינו החזקוני (שם). ובמורה נבוכים (ח"ג פמ"ג) ביאר כן גם טעם מצות ארבעת המינים. ע"ש . ועי' בקונטרס באר הפרשה (סוכות תשפ"ו עמוד כא). והאומר 'כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה' הוא מתאמץ להשיג קניני עולם הזה, ולא שת לבו לקניני העולם הבא.

וגם כדי להיות שמח, יש לו לאדם להיות עניו ומסתפק במועד, וכמו שביאר בס' שמן ראש על סוכות (עמוד רלז). ע"ש. והגאוה ואי ההסתפקות במועט הם משרשי העבירות, עי' בשערי קדושה (שם).

ד.      הנענועים בארבעת המינים מראים על כוחו העצום של היהודי, שיכול לעצור על ידם בעד רוחות וטללים רעים (כדאיתא בסוכה לז ע"ב), וכן יכול לעצור בעד המקטרגים והמשטינים (כמ"ש הרא"ש סוכה פ"ג סימן כו בשם הירושלמי. וכ"כ מהרש"א בח"א סוכה לח ע"א ד"ה ממטי. ועי' בקונטרס באר הפרשה סוכות תשפ"ו דף לג ע"א). וכל זה ע"י קיום מצווה אחת בלבד. ויש המקטינים עצמם ואומרים שאין בכוח המצוות שמקיימים להשפיע ואין להם חשיבות יתרה, ולכן אינם מקיימים את המצוות כראוי ולא רואים את החיסרון הגדול כשעוברים על מצוות התורה. וראה במה שהאריך בזה בקונטרס באר הפרשה (סוכות תשפ"ו בתחילתו) בשם דרשות שבט הלוי (ח"א שערי תשובה שער יז). וע"ע בס' אהלי שם - אוצר החומש (ר"פ האזינו).

שלח (יג ב), שלח לך אנשים. ופרש"י, למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים, לפי שלקתה על עסקי דבה שדברה באחיה ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר.

והקשה בקובץ משכן שילה (פרשת שלח תשפ"ה דף ג ע"א) בשם ס' מאמר מרדכי למהר"מ אליהו, שאולי לקחו מוסר שלא לדבר לשון הרע על אנשים, אולם לא לקחו מוסר שלא להוציא דיבת הארץ רעה, שהיא דומם. ותירץ שמכיון שמשה ואהרן אמרו ונחנו מה, א"כ היה משה מחשיב עצמו פחות מהעפר [כדאיתא בחולין פט ע"א], ולכן אם עליו אין לדבר, כ"ש שאין לדבר על הארץ.

ולכאורה קשה שעם ישראל ידע את גדולתו של משה למרות אומרו ונחנו מה, וא"כ אין כאן ק"ו.

ולכן י"ל שכאן מרדו בה' [כמאמר הכתוב (להלן יד ט) אך בה' אל תמרודו], ודיברו לשון הרע עליו שחזק הוא ממנו ח"ו (להלן פסוק לא, וכמו שפירש רש"י שם. והוא מדברי הש"ס בסוטה לה ע"א), וא"כ ק"ו הוא, שאם המדבר על משה נענש, ק"ו המדבר על ה'. ושו"ר שכ"כ בס' דברי מרדכי למהר"מ אליהו (פרשת שלח עמוד פח).

ועוד י"ל עפ"ד מהראנ"ח בס' הנותן אמרי שפר (ס"פ שלח) שכ' שהם פגעו בכבודו של מה במה שלא השיבו אותו דבר כי אם ביחד עם כל העדה. ועי' בס' אהלי שם - אוצר החומש (פרשת שלח יג כו). וא"כ הם סתרו את עצמם, שכן הוציאו את דיבת הארץ רעה כי החשיבו את משה לאדם גדול וא"כ אין כאן ק"ו וכנ"ל, ומה שלא השיבוהו דבר ללא נוכחות כל העדה מוכח שלא החשיבוהו לאדם גדול, והוא כדברי הרב מדרגת האדם ז"ל (ח"א מאמר ברור המדות פ"ב) בביאור הכתוב (משלי יז טו [כצ"ל]) "מצדיק רשע ומרשיע צדיק תועבת ה' גם שניהם" שטבע הקטיגור ללמד חובה, וטבע הסניגור ללמד זכות, והגם שאינם יכולים להשתמש במדותיהם כמו שהאמת דורש, שכן יקרה שהקטיגור מרשיע צדיק או שהסניגור מצדיק רשע, מ"מ כיון שהם עומדים על מדותיהם לעולם, ואינם נוטים מהם כחוט השערה, לכן נמצא עליהם זכות, שקשה להם לשבור את טבעם, אולם מי שעושה שניהם, מצדיק רשע וגם מרשיע צדיק, לא יוכל לענות כי טבעו כך הוא, שכן הינו מהפך מדותיו, ואז התביעה עצומה עליו, והינו תועבת ה'. עכ"ל. וכן סתרו את עצמם כשהעפילו (ראה במש"כ בס"ד בשלמא בעלמא שלח יד מה). 

אחרי (טז ג), בזאת יבוא אהרן אל הקודש.

    ואפשר לבאר ש'זאת' היא המיתה, כדאיתא בברכות (ח ע"א) על הפסוק (תהלים לב ז) על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא זו המיתה. וכן שמעו זאת כל העמים היא המיתה [כמ"ש הרמ"ז ז"ל בס' תהלתו בפי (בא יב מג ותהלים מא יב)]. ועל ידי זכרון יום המיתה יכול האדם להתעלות עד שיגיע למעלת כהן גדול בקודש הקדשים, כדאיתא בברכות (ה ע"א) יזכור לו יום המיתה. וכתב באורחות חיים להרא"ש (אות לב) שתמיד תהיה המיתה בין עיניו. ועי' במש"כ בס"ד בחי' הש"ס (שם). 

שמיני (יא טז), ואת בת היענה.

וכתב בס' אהלי שם - אוצר החומש (להלן פסוק מג) שהטעם שלא מוזכרת היענה כי אם בתה הוא כי היענה אוכלת דברים גסים ובשרה קשה ואינה ראויה לאכילה, ובתה כשהיא קטנה ראויה לאכילה, ולכן לא הוצרכה התורה לאסור את היענה כי אם את בתה. ומקורו ממש"כ רבינו החזקוני ובמושב זקנים כאן. ובס' כרם הצבי (ויקרא עמוד קכב אות ו) כתב שכ"כ גם בס' מנחת יהודא לר' יהודה בר אליעזר (פרשת שמיני). ועי' בס' מסורת העוף (עמוד קפז).

וכ' בס' אהלי שם (שם) דחזינן שהמאכל משפיע על האוכלו עד כדי שהיענה בשרה קשה כברזל, וה"ה במאכלים אסורים שמטמטמים לב האדם. ולכן גם ברוחניות יש מקום להשפעה על מי שהוא רך וקטן. וכ"כ בס' כרם הצבי (דברים עמוד קצז) שכאן רמ'ז שאפשר לחנך את הבנים בקטנותם, שכן לאחר שיגדלו מתקשים ולא יקבלו חינוך.

        והנה מצינו מנהג לתלות ביצת בת היענה בבית הכנסת. ולהנ"ל אפשר לבאר הטעם שבא לרמוז שעבודה שבלב היא תפילה (כדאיתא בתענית ב ע"א), ואם לא עובדים את ה' בכל הלב, הרי נהפך ללב אבן (כדקרי לה ביחזקאל לו כו).

      ומנהג זה הובא במדרש תלפיות (אות ב' ענף בעלי חיים) בשם שפתי כהן, וביאר טעם הדבר כי תכונתה של בת היענה שמטילה ביציה במקום שמור ועומדת כנגדן בלא להסיח דעת לרגע כי אם תסיח דעתה ולו לרגע לא תוכלנה הביצים לפרות לעולם, לפיכך היו תולים את ביצתה בבית הכנסת להזכירנו כי אף בתפילה הכוונה הנצרכת היא כוונה תמידית ורק בכך תפילתינו תעשה פירות כי יש לדאוג שלא יהא הפסק בינינו לאבינו שבשמים. וראה עוד בס' ברכת הרי"ח למהרי"ח (ריש ח"ב) ובס' דביר קדשו (פרשת שמיני עמוד קלט) ובמש"כ בס"ד במאמרי על ענין זה.

    אולם מצינו שבמציאות היענה דוגרת על אפרוחיה כשאר העופות, וא"ת שהכוונה היא לזן היענה שהיה בארץ ישראל וסביבותיה ונכחד, הנה בציור שהביא אל-ג'אחז בספר החיות שלו מופיעה יענה זו דוגרת אף היא על אפרוחיה. וכ"כ באגרת בעלי חיים לרבי קלונימוס בן קלונימוס (ורשא תרל"ט שער ה פרק ג), והו"ד בס' גנזי שלום למהר"ס זנדני (עמוד טז). 

תרומה (כה ב), ויקחו לי תרומה.

    ואיתא במדרש רבה (פל"ג סימן א), ויקחו לי תרומה, הה"ד (משלי ד ב) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו, אל תעזבו את המקח שנתתי לכם. יש לך אדם שלוקח מקח, יש בו זהב, אין בו כסף, יש בו כסף, אין בו זהב, אבל המקח שנתתי לכם, יש בו כסף, שנאמר (תהלים יב ז) אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף, יש בו זהב שנאמר (שם יט יא) הנחמדים מזהב ומפז רב וכו'.

    וביאר בס' מי מנוחות למהר"ר רפאל בירדוגו: ולהיות שאמר הכתוב לקח טוב, ביאר מה הן טובותיו, ואמר יש לך אדם לוקח מקח יש בו כסף ואין בו זהב, ר"ל שהמובחר במתכות הוא הכסף והזהב, והנה הכסף והזהב מחולקים בטובותם, שהכסף חריף בהוצאה לעשות בו כל צרכי האדם, משא"כ בזהב. אמנם לכבוד ולתפארת הלבוש, הזהב הוא יותר טוב מהכסף. והנה התורה תכלול שתי הטובות, שהעוסק בה כל צרכיו נעשים וכענין אומרם (אבות פ"ג משנה ו) כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול דרך ארץ, ואם לכבוד ולתפארת כתיב (משלי ה יט) אילת אהבים ויעלת חן שמעלה חן על לומדיה, וכתיב (קהלת ח א) חכמת אדם תאיר פניו וכמו שאמרו (נדרים מט ע"ב) על רבי יהודה בר אלעאי ע"ה ולזה אמר שהתורה יש בה סגולת הכסף וסגולת הזהב. עכ"ל. והביא דבריו חתני כבני מהר"ר יעקב דניאל ן' זקן נר"ו בחידושיו על התורה. ע"ש.

    ואפשר עוד לבאר שהכסף הוא להוצאה, ודמיא למעלת התורה שבזכותה יש לנו היתר ליהנות מהעולם הזה, שכן יעקב ועשו חלקו העולמות (כדאיתא בתנא דבי אליהו), והטעם דשרי לן ליהנות מהעולם הזה ואינו גזל הוא כי הקב"ה התנה שאם לא נקבל התורה יהפך העולם לתוהו ובוהו, וא"כ כשקבלנו התורה הרי זה כמציל מזוטו של ים שהרי אלו שלו וכמו שביארו בזה המפרשים ז''ל (עי' בשו"ת ויאמר יצחק ובס' תהלתו בפי להרמ"ז ז"ל מהדורה שניה עמוד לו ובמש"כ בס"ד בחי'). ודמיא גם לזהב ששומרים עליו מכל משמר וכמעט לא משתמשים בו יום יום, וכן הוא עיקר שכר התורה לעולם הבא.

    ועוד אפשר לבאר דדמיא התורה לזהב שאין כדאי העולם להשתמש בו ונברא בשביל בית המקדש בלבד כדאיתא בבראשית רבה (פט"ז סימן ב), וה"ה התורה היא קודש ויש ללומדה באימה ביראה ברתת ובחלחלה (כדאיתא בברכות כב ע"א), ולמשמאילים בה סמא דמותא [כדאיתא בשבת (פח ע"ב). וראה בס' עין איה (שם ט פו)]. ומצד שני דמיא לכסף שידי כל אדם ממשמשים בה, ובקרן זוית היא מונחת וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול (כדאיתא בקדושין סו ע"א), ויש ללמדה בנחת [כמאמר הכתוב (קהלת ט יז) דברי חכמים בנחת נשמעים, וכמו שפירש הראב"ע שם] ובשמחה [שהיא א' מהדברים שהתורה נקנית בהן כדתניא באבות (פ"ו מ"ו)] ולא הקפדן מלמד [כדתנן באבות (פ"ב מ"ה). וראה בתפארת ישראל שם שהביא בזה מאה"כ דברי חכמים בנחת נשמעים] וגם תינוק המתחיל לדבר יש ללמדו תורה (כדאיתא בש"ע י"ד סימן רמה ס"ה), וגדולה מעלת לומדיה אפילו הוא ממזר [כדאיתא בהוריות (יג ע"א). וראה בפורום לתורה)] וגוי (כדאיתא בע"ז ג ע"א).

וארא (ז ט), והשלך לפני פרעה יהי לתנין.

    וביאר בדעת זקנים שהוא על שנתגאה ונקרא התנין הגדול נעשה לו אות מתנין וכו'. ובעל הטורים כ' שרמז לפרעה שיחזור להיות עפר רימה ותולעה. ובס' מי מנוחות למהר"ר רפאל בירדוגו כתב שרמז בזה שכבר נשלם הביקור של זוהמת הנחש. וחתני כבני מהר"ר יעקב דניאל ן' זקן נר"ו בחידושיו על התורה כתב לבאר שהנחש ארסו עולה מעט מעט ואינו מרגיש בו עד שהורגו, וכמו כן פרעה העבידם מתחילה בפה רך עד שלבסוף העבידם בפרך. ע"ש. ועי' בכלי יקר.

    ואפשר לבאר עוד ע"פ מה דאיתא בערכין (טו ע"ב) שלעתיד לבוא מתקבצות כל החיות ובאות אצל הנחש ואומרות ארי דורס ואוכל זאב טורף ואוכל, אתה מה הנאה יש לך (הרי אתה אוכל חול ומה יצא לך מהריגתו) אומר להם וכי מה יתרון לבעל הלשון (הרי גם המספר לשה"ר לא נהנה). וה"ה גבי פרעה שהעבידם לריק, כי כל מה שבנו היה נופל כדאיתא בסוטה (יא ע"א).

    ובזה אפשר ליישב מה שהקשה בפורטל דף היומי: נשאלת השאלה, והרי המציאות שונה, כולם יודעים שיש כן הנאה לספר לשה"ר, ומהי תשובת הנחש. ע"ש. וי"ל שכשם שבנו ישראל את פיתום ורעמסס וראו לפניהם את מה שבנו, אולם לאחר מכן היה נופל, כמו כן הנאת המספר לשון הרע היא לאותו רגע שמספר בלבד ולא יותר.