נח (יא לא), ויקח תרח את אברם בנו וגו'.

וכתב בספר אילת השחר וז"ל: הנה כבר כתוב לעיל שאברהם היה בנו. ואולי זה נזכר כאן לומר דהטעם שלקחו משום שהוא בנו, וכמ"ש בתדב"א (זוטא ספכ"ה): אמר תרח בלבו, שמא יעמדו ויהרגו את בני, מיד עמד תרח, ויצא משם עם אברם בנו. והנה בתחילה תרח מסר את בנו למיתה, ולאחר שאירע לו נס, הוא עזב את מקומו לטובת בנו. ע"כ. ובתדב"א (שם) איתא שחזר בו לאחר שבאו שכיניו ואנשי עירו וטפחו לו על ראשו, ואמרו לו: 'בושת בושה גדולה וכלימה, אותו בן שהיית אומר עליו שהוא יורש עוה"ז ועוה"ב שרפו נמרוד', ולאחר שניצל אברהם אמר תרח בליבו 'שמא יעמדו ויהרגו את בני', מיד עמד תרח ויצא משם עם אברם בנו וכו', ובשכר שיצא משם תרח עם אברהם בנו לש"ש וכו'. ע"ש.

וי"ל עוד ביישוב סתירת מעשי תרח, שמתחילה מסר את בנו למיתה, ושוב יצא ממקומו להצילו, עפמ"ש הרב אילת השחר נר"ו גופיה לעיל (פסוק כח) וז"ל: שקבל תרח על אברם בנו לפני נמרוד על שכתת את צלמיו, והשליכו לכבשן האש. צ"ב, למה תרח לא הענישו בעצמו. ואולי לא היה רשות לדון בלי המלך. ובמד"ר (פל"ח סימן יג) נראה שמסרו להתווכח עמו, ומתוך הויכוח פסק דינו שישליכוהו לכבשן. עכ"ד. וכשראה כן תרח, רצה להציל את בנו מהסכנה ויצא ממקומו. אולם עי' בתדב"א (שם) שקרא נמרוד לתרח לאחר הויכוח עם נמרוד, ואמר מה תהא משפטו של אברהם בנך זה ששרף אלהות שלי, אין משפטו אלא שריפה, מיד לקח נמרוד את אברהם וכו' והוציאו להשליכו לכבשן האש וכו'. ע"כ. ובפשטות משמע שתרח הוא זה שענה 'אין משפטו אלא שריפה'. ואף אם נאמר שהוא מדברי נמרוד, נראה שתרח הסכים לדבריו.

    ועוי"ל שבזמן שאברהם שיבר את צלמיו ואיבד על ידי כך את מקור פרנסתו של אביו, לא שלט תרח ברוחו, ומרוב כעסו מסרו להריגה בידי נמרוד, אולם לאחר מכן שכך כעסו וגברו עליו רחמיו כרחם אב על בנים והשתדל להצילו. [נדפס בחלקו בעלון פני חמה (נח תשע"ב)].