נח (ז א), ויאמר ה' לנח, בא אתה וכל ביתך אל התיבה כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה.

         ופרש"י: ראיתי צדיק, ולא נאמר צדיק תמים. מכאן שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו, וכולו שלא בפניו. ע"כ. ומקורו בעירובין (יח ע"ב).

         וכ' הרמ"ז ז"ל בס' אהל יעקב, שמטעם זה גם אמר קרא הכא 'בדור הזה' דוקא, ואילו שלא בפניו אמר כל שבחו שאף 'בדורותיו' דהיינו בערך דורות אחרים היה צדיק [וכ"כ בספר כמוצא שלל רב בשם הרב איי הים (ערובין יח ע"ב), אלא שביאר שהכוונה באומרו 'בדורותיו' הוא שהאריך ימים וראה דורות הרבה, ובכולם היה צדיק, והנה היה קצת בדורו של מתושלח עד שהיה אברהם בן נ"ח שנה. ע"כ. והקשה על דבריו ידידי מהר"א אדמוני נר"ו, שלביאורו אין ראיה שאומרים רק מקצת שבחו, שכיון שנח היה בן שש מאות שנה בלבד כשאמר לו הקב"ה את שבחו, לכן לא יכל עדיין לומר לו שבכל דורותיו יהיה צדיק].

         גם ביאר בס' אהל יעקב שם של'פני ב'דור ה'זה ר"ת הבל, כי הבל וריק היה צדיק, שלפי דורו שהיו רעים היה צדיק, וזהו למ"ד לגנאי וכו'. ע"כ. ואפשר שאף זה אמר לו כדי להקטין שבחו בפניו [אולם עי' למהר"ד פארדו ז"ל בס' ספרי דבי רב (ס"פ בהעלותך, בהנד"מ דף תד סע"ב) שכ' דדוקא למ"ד דדריש לשבח הוא דילפינן מהכא דאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו. ע"ש].

         ועוד הביא בס' אהל יעקב שם דברי אחיו מהרח"ט ז"ל שביאר שהוק"ל לרש"י תיבת 'לפני' יתירא [ויתירה מזו הקשה מהר"ד פארדו ז"ל בס' משכיל לדוד כאן. ע"ש], ולכן ביאר שהוא הטעם שלא אמר כל שבחו כי הוא בפניו, שאז אומרים מקצת שבחו בלבד. עכ"ל. ואולי אפשר לומר שאף 'לפני' נאמר כדי להקטין שבחו בפניו, שרק לפני ה' נחשב כצדיק, ולא היה נחשב כן גם בעיני העם, שלא היה נח לבריות ג"כ, והוא איפכא ממאה"כ בריש הפרשה 'נח נח', דהיינו 'נייחא לעליונים נייחא לתחתונים' כדאיתא בב"ר (פרשה ל סימן ה).

ותו הביא בס' אהל יעקב שם בשם מהרח"ט ז"ל שאמר מקצת שבחו באומרו 'אותך', ד'אותך ואת ביתך ראיתי צדיקים' מיבעי ליה, דאי איהו הוה צדיק ולא בני ביתו, גם עליהם היה לעבור כוס כמו בני דורם, ולמה יבואו כולם אל התיבה, וע"ז תירץ רש"י שכדי לומר מקצת שבחו בלבד לא הזכירם. עכ"ל [אלא שיש להקשות ע"ז מדברי רש"י לעיל (ה לב) שהקב"ה כבש מעינו של נח עד שמלאו לו חמש מאות שנה, כדי שלא יהא יפת הגדול שבבניו ראוי לעונשין לפני המבול, שכן עד מאה שנה לא היו ברי עונשין לפני מתן תורה. והרב אהל יעקב ז"ל בריש הפרשה (דף לד ע"ב ד"ה וכתב) ביאר כן בשם מהר"א ן' חסין ז"ל בכוונת הכתוב. ועי' בדברי הרמב"ן כאן שכ' שהודיעו כי בזכותו לבדו ינצלו, שלא אמר אתכם ראיתי צדיקים לפני. וכ"כ באור החיים. ובס' נחלת יעקב (בתחילת הפרשה) כ' שבניו של נח צדיקים היו. ע"ש. וע"ע בשפתי חכמים (בתחילת הפרשה אות א)].

גם מצינו שבתחילת הפרשה אמר קרא 'נח נח' תרי זימני, וביארו בב"ר (פ"ל סי' ד-ה): נייחא לו, נייחא לעולם. נייחא לאבות, נייחא לבנים. נייחא לעליונים, נייחא לתחתונים. נייחא בעוה"ז, נייחא בעוה"ב. ע"כ. ואילו בפניו לא הזכיר שמו, כדי שלא לומר כל שבחים אלו בפניו.

ולפי"ז יש להקשות על מה שכתב עוד הרמ"ז ז"ל בס' אהל יעקב (שם דף מד ע"ב) וז"ל: וקשה דלפי זה דאין אומרים כל שבחו בפניו, א"כ הא דאמרו חז"ל (ב"ב טו ע"ב) אר"י גדול הנאמר באיוב יותר ממה שנאמר באברהם, דאילו באברהם כתיב (וירא כב יב) עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, ואילו גבי איוב כתיב (איוב א א) איש תם וישר ירא אלהים וסר מרע, ודילמא שאני איוב שהיה שלא בפניו אמרו לו כל שבחו, ואברהם שהיה בפניו לא כתיב כי אם ירא אלהים שהוא מקצת. וי"ל דמ"מ מה שאמרו ז"ל שלא יאמר כי אם מקצת, היינו שיאמר שלשה ויניח אחד או יאמר שנים ויניח שנים אחרים, אבל כיון שמצינו שאיוב שהיה שלא בפניו א"ל ארבעה שבחין תם וישר ירא וסר, ואברהם שהיה בפניו לא אמר כי אם אחת דוקא, א"כ אם היה שלא בפניו היה אומר שנים או שלשה, אבל איוב מכל מקום יותר ממנו. וק"ל. עכ"ד. והנה בעיקר דבריו יש להעיר שמדת התום ומדת היושר הם קרובים בדמיון זה לזה, כלשון רבינו יונה בפירושו למשלי (יא ג), ע"ש שביאר ההבדל ביניהם, וזכות מדות התמים וכונותיו הרצויות תגיעהו אל היושר, כמאמר הכתוב (שם בפסוק ה) צדקת תמים תישר דרכו, וכדביאר רבינו יונה שם. וא"כ אולי יש להחשיבם כשבח א'. ובר מן דין הנה מצינו שגבי נח גם נאמר רק חד שבח מיני רבים, וכמו שהבאנו לעיל שהרבה משבחיו לא נאמרו בפניו. גם יש להעיר ע"ד הרמ"ז ז"ל שלשון 'מקצת' הוא אפילו חד מיני אלף, וכמו שאמרו בפסחים (ד ע"א) שמקצת היום ככולו, והיינו אפילו רגע אחד כדמוכח בש"ס (שם).

ואפשר לבאר האי דאיוב שהש"ס אמר שגדול 'הנאמר' בו, ולא שהיה גדול מאברהם, שכן לאברהם אמר בפניו ולכן לא אמר כל שבחו. ושו"ר למוהרש"א ז"ל בח"א (ב"ב שם) שביאר כן, והוסיף שהש"ס בא לבאר אמאי קינא השטן דוקא באיוב יותר ממה שמצינו בכל הצדיקים, והיינו משום שהשטן לא ידע האי דאמרינן מקצת שבחו דוקא בפניו, ולכן חשב שגדול איוב מכל מי שקדמוהו, וקינא בו ביותר.

והנה הרמ"ז ז"ל בס' אהל יעקב (שם) כתב עוד: קשה ג"כ מההיא דאמרו בסנהדרין (לט ע"ב) אמר רבא, גדול מה שנאמר בעובדיה יותר ממה שנאמר באברהם, דאילו באברהם כתיב עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, ואילו בעובדיה כתיב (מלכים א יח ג) ויקרא אחאב אל עובדיה אשר על הבית ועובדיה היה ירא את ה' מאוד. וקשה דילמא שאני אברהם שאליו היה מדבר אומרים מקצת שבחו ולא כולו, והכא גבי עובדיה היה שלא בפניו ואינו מדבר עמו, אלא הם דברי הנביא שמשבחו ביראת ה'. ותירץ שבאותה מידה עצמה אין אומרים מקצת שבחו. א"נ שאצל עובדיה היה בפניו. ע"ש.

ומוהרש"א ז"ל בח"א (סנהדרין שם) כתב לבאר בזה וז"ל: יראה לפרש דודאי שאין לנו עובד לאלוהים שעבד מאהבה כאברהם שנאמר אברהם אוהבי, כמו ששנינו במסכת סוטה [לא ע"א] שהיא המדה הגדולה שבמדות, אלא דה"ק גדול הנאמר בקרא מפורש בעובדיה ירא מאוד, ובאברהם לא כתיב מאוד, מיהו טעמא אית ביה דלאברהם דלנוכח קאמר ליה הקב"ה, ומקצת שבחו בפניו וכולו שלא בפניו, וכה"ג כתבנו אמ"ש בפ"ק דב"ב גדול הנאמר באיוב ע"ש. עכ"ד ז"ל. ולכאורה עדיין יקשה לשם מה אמר הש"ס שגדול הנאמר בעובדיה יותר מאברהם, אם הדבר אינו נכון במציאות, ולשם מה אמרו כן. ובשלמא גבי איוב, ביאר מוהרש"א ז"ל שלכן קינא השטן דוקא בו וכדלעיל, אולם גבי עובדיה מאי איכא למימר.

לכן נלע"ד כדברי הרמ"ז ז"ל הנ"ל ביישוב הקושיא, ועל פי דבריו יש לבאר שאברהם היה ירא את ה' בשלימות, אולם עובדיה היה לו יראת שמים אף יותר מהנצרך בדרך כלל לאדם, שכן היה דר בין ב' רשעים כדאיתא בסנהדרין (שם), וגם אמרו (שם) שגר אדומי היה, ומכיון שגדל בין הגויים, היה עליו להלחם נגד סביבתו כדי להתגייר [ואולי כדי לחזקו יותר בזה דוקא אליו נאמרה נבואת מפלת אדום, וכמו שאמרו בסנהדרין (שם)], ואף בפנימיותו יש לו לילחם הרבה נגד יצרו לטהר נשמתו [שכן ביאר מהרי"ח ז"ל בס' בן יהוידע (סנהדרין צד ע"א) מה שאמרו בש"ס שם גיורא עד עשרה דרי לא תבזי ארמאה קמיה, שיש בעולם עשר כוחות טומאה, ולכן עד עשרה דרי לא ישאר שום לחלוחית מכוחות הטומאה שהיה נדבק באותו הגר בגיותו, שבכל דור ימחה חלק א' מהם לגמרי וכו'. ע"ש. וכן אפשר גם לבאר למ"ש מהרי"מ טולידאנו ז"ל בס' שריד ופליט (עמ' סט אות טו) בשם ספר כת"י דעשרה דרי היינו עד עשרה שורות משער ראשו וזקנו, שנעשה זקן. ע"כ. וא"כ עד שיגדלו לו עשרה דרי, עדיין יש בו מכוחות הטומאה], ולכן היה לו צורך ביראת שמים יתירה, משא"כ אברהם שהפרידו הקב"ה מהרשעים באמרו (לך יב א) 'לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך', ולכן נזהר הוא ביותר ליפרד מלוט בראותו את רשעת רועיו (לך יג ז וברש"י שם), ואף בלידתו הפרידו הקב"ה מאביו הרשע [וכמו שביאר אאמו"ר נר"ו בס' אוצר הפרשה (נח יא כז). ע"ש]. וזה לא נחשב למגרעת במדרגת אאע"ה, שכן לפי מצבו לא היה לו צורך ביראת שמים יתירה מהרגיל.

ובדבר מה שהביא הרמ"ז ז"ל בס' אהל יעקב (שם בסו"ד) בשם מהרשא"ל שמה שאמרו ז"ל שיש לומר מקצת שבחו בפניו היינו בחייו, וחלק עליו הרמ"ז ז"ל שם. ע"ש. הנה בס' אוצר הפרשה לאאמו"ר נר"ו כתב בשם רעק"א ז"ל שאמר כן אף לאחר מיתה [וכן הוא בספר כמוצא שלל רב]. ועי' במש"כ על דבריו אאמו"ר נר"ו שם.

         והנה הרב המגיה בס' אהל יעקב כתב דמהרשא"ל היינו מהר"ש אלמושנינו ז"ל. אולם האמת היא שהוא מהר"ש אלגאזי ז"ל בס' תאוה לעינים. וה"ד הרב חיד"א ז"ל בס' פתח עינים בב"ב (שם). וע"ע במה שכתב בסנהדרין (לט ע"ב).

לשמיעה: כאן.