שמיני (יא טז), ואת בת היענה.
וכתב בס' אהלי שם - אוצר החומש (להלן פסוק מג) שהטעם שלא מוזכרת היענה כי אם בתה הוא כי היענה אוכלת דברים גסים ובשרה קשה ואינה ראויה לאכילה, ובתה כשהיא קטנה ראויה לאכילה, ולכן לא הוצרכה התורה לאסור את היענה כי אם את בתה. ומקורו ממש"כ רבינו החזקוני ובמושב זקנים כאן. ובס' כרם הצבי (ויקרא עמוד קכב אות ו) כתב שכ"כ גם בס' מנחת יהודא לר' יהודה בר אליעזר (פרשת שמיני). ועי' בס' מסורת העוף (עמוד קפז).
וכ' בס' אהלי שם (שם) דחזינן שהמאכל משפיע על האוכלו עד כדי שהיענה בשרה קשה כברזל, וה"ה במאכלים אסורים שמטמטמים לב האדם. ולכן גם ברוחניות יש מקום להשפעה על מי שהוא רך וקטן. וכ"כ בס' כרם הצבי (דברים עמוד קצז) שכאן רמ'ז שאפשר לחנך את הבנים בקטנותם, שכן לאחר שיגדלו מתקשים ולא יקבלו חינוך.
והנה מצינו מנהג לתלות ביצת בת היענה בבית הכנסת. ולהנ"ל אפשר לבאר הטעם שבא לרמוז שעבודה שבלב היא תפילה (כדאיתא בתענית ב ע"א), ואם לא עובדים את ה' בכל הלב, הרי נהפך ללב אבן (כדקרי לה ביחזקאל לו כו).
ומנהג זה הובא במדרש תלפיות (אות ב' ענף בעלי חיים) בשם שפתי כהן, וביאר טעם הדבר כי תכונתה של בת היענה שמטילה ביציה במקום שמור ועומדת כנגדן בלא להסיח דעת לרגע כי אם תסיח דעתה ולו לרגע לא תוכלנה הביצים לפרות לעולם, לפיכך היו תולים את ביצתה בבית הכנסת להזכירנו כי אף בתפילה הכוונה הנצרכת היא כוונה תמידית ורק בכך תפילתינו תעשה פירות כי יש לדאוג שלא יהא הפסק בינינו לאבינו שבשמים. וראה עוד בס' ברכת הרי"ח למהרי"ח (ריש ח"ב) ובס' דביר קדשו (פרשת שמיני עמוד קלט) ובמש"כ בס"ד במאמרי על ענין זה.
אולם מצינו שבמציאות היענה דוגרת על אפרוחיה כשאר העופות, וא"ת שהכוונה היא לזן היענה שהיה בארץ ישראל וסביבותיה ונכחד, הנה בציור שהביא אל-ג'אחז בספר החיות שלו מופיעה יענה זו דוגרת אף היא על אפרוחיה. וכ"כ באגרת בעלי חיים לרבי קלונימוס בן קלונימוס (ורשא תרל"ט שער ה פרק ג), והו"ד בס' גנזי שלום למהר"ס זנדני (עמוד טז).