וירא (כב יב), ולא חשכת את בנך את יחידך ממני.

ולכאורה קשה אמאי קאמר "את יחידך". בשלמא לעיל (פסוק ב) דקאמר "את בנך את יחידך" וגו', כבר ביארו רש"י שם כראוי, אולם הכא מאי איכא למימר.

וי"ל דאברהם היה עלול לטעות שמכיון שנגזרה שחיטה על יצחק, בטלה ממנו ההבטחה "כי ביצחק יקרא לך זרע" וניתנה לישמעאל, ואע"פ שבסופו של דבר לא נשחט יצחק [ומצינו כיו"ב בס' יוחסין באותו שהמשיך לחיות ע"י נס, והיה חשוב כמת, והבאתי דבריו להלן בחי' כי תשא (לד כח). וע"ע בכיו"ב בקו' המעין (גליון רו עמ' כה-כו). וכ"ש למ"ד (עי' בפרקי דרבי אליעזר פרק לא, ובבית המדרש לילינק ח"א עמ' לח, ובשבלי הלקט ענין תפילת יח דף ט, ובלקוטי תורה להאר"י פר' חיי שרה עה"פ מה' יצא הדבר, ובס' הליקוטים להאר"י פר' חיי שרה עה"פ ויען לבן ובתואל וגו', ובמחזיק ברכה א"ח סי' ריט אות ב) שפרחה נשמתו של יצחק, ודמי למה שנסתפק הרב חיד"א ז"ל בברכ"י (אה"ע ר"ס יז) בענין איתתיה דרבי זירא שנשחט וחי. וע"ע בזה בשו"ת לב חיים ח"ג (סי' נג) ובס' מאור ישראל (מגילה ז ע"ב) ובס' משנת אברהם על ספר חסידים (ח"א דף קפו סע"ב) ובס' שיח השדה למהר"ח קנייבסקי נר"ו (ח"ב ליקוטים סימן ד) ובס' אמרי דוד למהר"ד מלינובסקי ז"ל (ח"א בסוה"ס עמ' יב) ובס' מאי חנוכה (מהדו"ת עמ' רד) ובס' אוצרות אחרית הימים ח"א (עמ' קכב) ובקובץ הערות וביאורים (פר' ראה תשס"ה) ובמש"כ אאמו"ר נר"ו בס' משיח לאור ההלכה (סימן טו) ובס' כרם יעקב למהרי"ח סופר נר"ו (עמ' קסג ועמ' רלח) ובס' ילקוט יוסף על פורים (עמ' תרפא) ובמש"כ בס"ד בחי' לפר' מקץ (מב יא). ויש להעיר ממה שבנ"י בכו על עסקי משפחותיהם (כדאיתא בשבת קל ע"א) למרות שפרחה נשמתן בהר סיני (כדאיתא בשבת פח ע"ב), ומ"מ לא הותרו בקרובותיהן. ובס' אביהם של ישראל (ח"ב עמ' מ) כ' בשם מהר"מ אליהו ז"ל שמכיון שפרחה נשמתן בהר סיני ע"מ לחזור, לא נטמאו. ע"ש. וכיו"ב כתב בקובץ כאיל תערוג (גליון רו עמוד ב). ועי' במה שהאריך בזה בשו"ת דברי בניהו (ח"ד חא"ח ס"ס י), ודבריו חזרו ונדפסו בשו"ת ויכתוב מרדכי (עמוד קט). ואפשר דה"ה בנ"ד שלא נחשבים כאדם חדש. ולאידך גיסא יש להביא ראיה מהמבואר בס' לקוטי לוי יצחק (אגרות קודש עמ' שב) שמה ששחטו רבה לרבי זירא הוא ע"ד עקידת יצחק, שאברהם בחינת חסדים רצה לשחוט את יצחק בחינת גבורות, אך שם היה די בעקידה בלבד, כי נשחט תמורתו איל, גם כדי שיהיה מפלת המן ובניו היה צריך להיות שחיטה ממש. ע"ש. ואי כשהחיהו הינו עדיין אותו אדם, א"כ מה הרויח בשחיטתו, ואינה דומיא דמפלת המן שלא הוסיף קום, אלא ודאי שרבי זירא שנשחט וחי, אינו אותו אדם כלפני שחיטתו], מ"מ לא חזרה אליו ההבטחה. לכן קאמר "את בנך את יחידך", שיצחק הוא עדיין בנו יחידו לענין ההבטחה.

וראיתי בס' גבורת יעקב (חיי שרה כג ב) עה"פ ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה, שצריך להבין למה יצחק לא מוזכר שספד לאמו יחד עם אביו אברהם. ע"ש. וי"ל שאין אשה מתה אלא לבעלה כדאיתא בסנהדרין (כב ע"ב). ועוי"ל שלאחר העקידה כבר אינו מתייחס לאאע"ה. אלא שהדברים יסתרו מש"כ לעיל שגם לאחר העקידה, עדיין בנו יחידו של אברהם הוא.

וי"ל בהקדם מש"כ בס' גבורת יעקב (ר"פ תולדות) עה"פ ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק, וז"ל: וצריך להבין מה משמיענו הפסוק שאברהם הוליד את יצחק. ואפשר שהפסוק בא לומר שיצחק לא היה רק בנו של אברהם במובן הגשמי אלא גם במובן הרוחני, דהיינו מידותיו ומסירות נפשו של אברהם שהושרשו ביצחק, וזה שהפסוק מדגיש "אברהם הוליד את יצחק". ע"כ. ולדברינו י"ל שלמרות שבמובן הגשמי כבר לא היה בנו לאחר העקידה, מ"מ במובן הרוחני עדיין רוב חכמתו ממנו, ועל זה אמרו חז"ל (בסנהדרין יט ע"ב) שכל המלמד בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו. ולכן במובן זה עדיין יתקיים בו "כי ביצחק יקרא לך זרע". ועי' בתוס' השלם עה"ת (תולדות כה יט אות יא) שכ': הוליד את יצחק, כמו גידל, כמו (להלן נ כג) יולדו על ברכי יוסף. ע"ש. וע"ע שם (אות יב).

ובמה שכתבתי לעיל שיצחק נחשב כמת לאחר העקידה, יש להוסיף עוד ע"פ מ"ש בב"ר (פס"ה סימן יח), שבשעת העקידה ירדו דמעות המלאכים לתוך עיני יצחק, והיו רשומות בתוך עיניו, וכיון שהזקין כהו עיניו. וסומא חשוב כמת כדאיתא בנדרים (סד ע"ב), ומחוסר זמן לאו כמחוסר מעשה דמי, וזמן ממילא קאתי [עי' בכיו"ב למהר"ע יוסף ז"ל בתשו' שהובאה בקו' בית אהרן וישראל (ניסן תשנ"ט עמ' נג) ולמר בריה נר"ו בס' הלכה ברורה ח"א (בשו"ת אוצרות יוסף שבסוה"ס סימן לה)].

וכן לדברי התוס' השלם עה"ת (ר"פ תולדות אות ז) ובמגיד מישרים (ר"פ תולדות ד"ה שנת) שיצחק היה בג"ע לרפאות החבורה שעשה בו אאע"ה. ע"ש. ועי' במש"כ בס"ד בחי' לפר' כי תשא בענין אי הנכנס חי לג"ע נחשב כמת.

ועתה מצאתי להדיא בזוהר הקדוש (פר' נח דף ס ע"א בתוספתא) כדברינו, וז"ל: דיצחק בשעתא דאתקרב ע"ג מדבחא, נפקת נשמתיה דהות ביה בהאי עלמא, וכיון דאתמר ביה באברהם ברוך מחיה המתים, תבת ביה נשמתיה דעלמא דאתי, ובגין דא תשכח דלא יחד קוב"ה שמיה אלא על יצחק, בגין דאתחשב כמת, ועל דא רמז קרא ואמר [איוב טו טו] הן בקדושיו לא יאמין וגו'. ע"כ. ועי' בס' קהלת יעקב למהר"מ אביחצירא ז"ל (בהקדמה עמוד יא).
[נדפס בחלקו בס' הזכרון אעלה בתמר (עמ' שפג)].